תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר, וכבר שנים ארוכות שנדמה שהעולם רק הולך מחשיך. במדינות רבות בעולם, מברזיל, דרך ארה״ב ועד ישראל, החלו להתרחק מן האידיאלים הדמוקרטיים, ואל השיח הציבורי חדרו יותר ויותר קולות שקראו לזנוח חלק מן האידיאלים הללו לגמרי. הגל הימנו-שמרני שסחף את העולם בעשורים האחרונים, איים להפוך את הליברליזם לאנשי האתמול, ואת הבדלנים הלא-דמוקרטים לאנשי המחר. אבל לפעמים כשנדמה שיכול להיות רק גרוע יותר, נחמד להיות מופתעים לנוכח התפתחויות חיוביות המתרחשות במציאות. השנה קרו שני דברים, שאולי ויסייעו להפוך את מדינת ישראל ליותר דמוקרטית ויותר צודקת עוד בימי חיינו. הראשון, הוא הסכם השלום עם איחוד האמירויות, שנעשה בתמורה לוויתור על מהלך הסיפוח, שלו היה מתבצע, היה לדיראון עולם. הדבר השני והמעניין אף יותר, הוא בחירתו של ג׳ו ביידן לנשיאות ארה״ב. 

ג׳ו ביידן לא הולך להתאבד על הסכם שלום בין ישראל לפלסטינים. יש לו די צרות בבית. אולם ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני, הוא תומך לפחות מבחינה דקלרטיבית, בשתי מדינות לשני עמים. מתישהו, כאשר ביידן ונתניהו יעשה את פגישת העבודה הראשונה שלהם כמנהיגים, ישאל ביידן את נתניהו ״מיסטר פריים מיניסטר, וור דו יו סטנד טודיי און דה פלסטיניאן אישו?״. נתניהו יקשקש בביטחון כהרגלו, ויגיד שהוא היה שמח לנהל מו״מ, אלא שהפלסטינים פשוט אינם פרטנר לשלום. ביידן אמנם לא יאמין לנתניהו, אבל לא ידחוק בו קשות כנראה. עם זאת, יתכן וינסה להוציא מנתניהו איזושהי התחייבות שיהיה קשה להתחמק ממנה. אולי גם הפלסטינים יחזרו לשיחות עם ארה״ב, ומי יודע מה כיצד דברים יכולים להתפתח. גורלה של מדינת ישראל הדמוקרטית אינו חקוק באבן: הדברים יכולים גם להיות טובים יותר. 

זו לא משימה פשוטה, לחזור לדרך השלום. אבל זה בהחלט עוזר כאשר יש נשיא אמריקאי שתומך בכך. ג׳ו ביידן יהיה ידיד אמת של ישראל, כזה שגם יגיד לה גם כאשר היא טועה.