הבחירות הרביעיות במספר מאז ממשלת ישראל איבדה מעשית את היכולת להתוות מדיניות, מתנהלות כרגיל במחוזותינו סביב שאלה הוותיקה, ״כן-ביבי לא-ביבי״. אולם השיח הציבורי סביב הנאשם מס׳ 1, מונע דיון מעמיק בשאלות עמוקות יותר אשר רלוונטיות לחברה הישראלית. אחת השאלות הללו למשל היא השאלה הפלסטינית: נכון, מרבית הישראלים אינם נותנים לשאלה הזאת להטריד את מנוחתם בשנים האחרונות. עם זאת, לא מופרך להניח שאנחנו בפתחה של תקופה שבה הנושא הפלסטיני חוזר להיות רלוונטי.

לפני שלושה שבועות פרסם בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג חוות דעת מקדמית, לפיה הרשות הפלסטינית היא מדינה, לצורך שאלת סמכותו של בית הדין לדון בהפרות המשפט הבינלאומי המבוצעות בשטחים הכבושים. המשמעות היא שמדינת ישראל עשויה להיות חשופה משפטית בגין הבנייה שלה בהתנחלויות, האסורות על ידי המשפט הבינלאומי. ההחלטה הזו יכולה להשפיע אף על עצם הלגיטימציה של המשפט הפלילי-הבינלאומי: מרבית מדינות העולם כפופות לאמנת רומא, אשר מעניקה סמכות לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, לפעול לתיקון הפרות המשפט הבינלאומי בשטחן. עם זאת, ישראל, רוסיה, ארה״ב, סין, סודאן ומדינות נוספות מעולם לא אשררו את האמנה, ולא רואות עצמן כפופות לסמכות בית הדין (מעניין מדוע). לא ברור אם כן כיצד תשפיע קביעה משפטית של בית הדין, לפיה ישראל מבצעת הפרות של דיני המלחמה בשטחה.

מה שכן סביר להניח, הוא שארצות הברית תצטרך להתייחס לנושא ההתנחלויות: האם ממשל ביידן יספק קביעה בנוסח זו שסיפק שר החוץ בממשל טראמפ, מייק פומפאו, לפיה ההתנחלויות אינן מפרות את החוק הבינלאומי? בכל הנוגע למדיניות חוץ, הפרשנים הפוליטיים מסביב לעולם נחרצים: ביידן אינו טראמפ, ואלו חדשות רעות לימין-המתנחלי. 

וזה לא רק בית הדין בהאג, או נשיא ארצות הברית החדש שיכולים להרעיד את השטח. הלוחות הטקטוניים באיזור כל הזמן בתנועה: אבו מאזן, המנהיג הכה נוח לנתניהו, כבר בא בימים, וכנראה שלא ינהיג את הרשות הפלסטינית לאורך זמן (לאחרונה אף הכריז על קיום בחירות להנהגת הפלסטיניים). נוסיף את יחסי החוץ החדשים של ישראל, לאורם של הסכמי אברהם אשר באו עלינו לטובה, או את המשבר ההומניטרי העומד-לפני-פיצוץ בעזה, שברור שישראל תצטרך להידרש אליו, למרות שהיא ככל יכולתה להדחיק את הנושא. הצורך במדיניות ביחס לשטחים זועק לשמיים אפילו עקב ניהול משבר הקורונה למען השם.

הרשימת לכנסת מתאמצות שלא לחשוף את העמדות שלהן ביחס לסוגיה הפלסטינית, מחשש לאובדן מצביעים: אם ממילא הכל זה רק ״כן-ביבי לא-ביבי״, למה להתנדב להביע את דעתנו במשהו שלא מסוגל למשוך קולות חדשים. אולם העובדה שהמועמדים של החברה הישראלית להנהגה פוחדים להחליט בסוגיות חשובות, לא אומרת שהסוגיות אינן דורשות הכרעה. הסוגיה הפלסטינית בדרך לקאמבק, בין אם תרצו ובין אם לאו. החברה הישראלית צריכה להסתכל על עצמה טוב טוב בראי, ולהבין מה היא רוצה לעשות בקשר לזה: לבצר אותנו ואת הפלסטינים במדינה אחת דו-לאומית, ולקוות שאלוהים יתערב לטובתנו, או לקחת את גורלנו בידינו לשם שינוי.