מבוא לאוסלו

הסכמי אוסלו
יאסר, השארת את השפה על רטט. צילום: ויקיפדיה.

כדי להבין את הסכמי אוסלו, צריך לחזור להתחלה, אולם כדי לא לשעמם את הקוראים, אעשה זאת הכי קצר והכי תמציתי שאפשר. לא תספיקו לצעוק ״סרק סרק״ ונגמור עם אוסלו.

בראשית, הבטיח אלוהים את ארץ ישראל ליהודים. עם זאת, מעבר לזכרון דברים שנוי במחלוקת, לא הצלחנו להביא עוד ראיות להבטחה הזאת, ובינתיים אלוהים עבר להתעסק בדברים אחרים, וגם הערבים בישראל טוענים שהבטיחו להם את אותו הדבר.

קיצור תולדות ההסכמים

היהודים והפלסטינים בארץ ישראל מעולם לא היו סיפור אהבה, וזאת איך נאמר, בלשון המעטה. מאז תחילת ההתיישבות בארץ ישראל, היו סכסוכים אלימים בארץ ישראל בין היהודים לבין הערבים החיים בארץ ישראל, אשר נמשכו ביתר שאת לאחר הקמת מדינת ישראל ומלחמות ישראל. הפלסטינים מעולם לא הכירו בזכותם של היהודים בארץ ישראל, והיהודים מעולם לא התכוונו לוותר על זכות זו, וכן לא הכירו באש"ף (הארגון לשחרור פלסטין) כנציגם הרשמי של הפלסטינים.

באותם ימי טרום-אוסלו, מעמדו של נשיא אש״ף, יאסר ערפאת, בעולם הערבי היה בשפל המדרגה, הודות לתמיכתו בעיראק בעת שכבשה את כווית במלחמת המפרץ הראשונה. האינתיפאדה הראשונה בסוף שנות ה-80, איימה להוסיף ולפגוע במעמדו של יאסר ערפאת, אשר באותה תקופה שהה בגלות בתוניסיה לאור מלחמת לבנון הראשונה.

ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר, אמר אז על ערפאת בדיון בכנסת ערב אישור ההסכם: ״(ערפאת) אדם שרק לפני ימים מספר היה במצב של אפיסת כוחות, פושט רגל ופושט יד, נטול כמעט כל תמיכה מצד מדינות ערב…״. כמו כן, האינתיפאדה והאנרכיה בשטחים הביאה את ראש הממשלה דאז יצחק רבין ז"ל, להבין מבחינתו כי "אי אפשר לשים קץ לטרור בפעילות צבאית".

עמדת הנחיתות של ערפאת והרצון לסיים את האינתיפאדה, היו מבחינת רבין "חלון הזדמנויות היסטורי" ו"שעון חול דמוגרפי".[1] הסכמי אוסלו נוסחו במו"מ שנערך בשיחות חשאיות על ידי שליחים מעולם האקדמיה[2] מטעם סגן שר החוץ דאז יוסי ביילין, תחילה נגד דעתו של רבין, עד שהוא ״התפכח״ והבין כי אין אלטרנטיבה מלבד שיחות ישירות עם הנהגת אש״ף.[3] בליבו של רבין הבשילו התנאים להסכם עם מי שהיה נחשב לאחד מהגדולים והשנואים שבאויבי העם היהודי עד אז (ותכלס גם עד היום), יאסר ערפאת.

מה קבעו באוסלו?

הסכמי אוסלו קבעו בעיקרם את הדברים הבאים: הענקת אוטונומיה אזרחית לפלסטינים בשטחי יהודה ושומרון, וכן ביטול ההכרזה על אש"ף כארגון טרור. הפלסטינים מנגד, התחייבו לזנוח את דרך הטרור, למגר באופן פעיל את הטרור משטחה, ולהכיר "בזכותה של ישראל להתקיים בשלום ובביטחון" (קרי, לא הכרה מפורשת בזכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינת העם היהודי).[4]

הסכמי אוסלו אפשרו את הפיכתו של אש"ף ל"רשות הפלסטינית", אשר תהווה את הנציגה הרשמית והעצמאית של העם הפלסטיני (אף על פי שההסכמים אינם נוקבים זאת במפורש. למעשה, הכרה של רבין באש"ף כצד להסכמי אוסלו, נוצרה רק כתוצאה מלחצים והתעקשות פלסטינית ברגע האחרון בטרם החתימה על ההסכם, כך לפחות לפי טענת אבו מאזן[5]).

כתוצאה מהסכם אוסלו הראשון (אוסלו א') בשנת 1994, העבירה ישראל לידי הרשות חלקים מרצועת עזה וכן את השליטה בעיר יריחו (מהלך שכונה אז ״עזה ויריחו תחילה״), והפלסטינים קיבלו את השליטה באזורים אלו (לצורך כך הוקמה המשטרה הפלסטינית ומנגנוני הביטחון הפלסטינים). כמו כן, יאסר ערפאת חזר לשטחים מן הגלות בתוניסיה. בשלב השני (אוסלו ב'), קיבלו הפלסטינים שליטה אזרחית בשש ערים נוספות בגדה המערבית.

חשוב להבין שאוסלו לא היו ״הסכמי שלום״ אלאהיו אמורים להיות הסכמי ביניים זמניים, קרי רק תחילתו של מתווה הדרגתי בין ישראל לפלסטינים לסוף הסכסוך. עם זאת, אחת השאלות שנותרה פתוחה בהסכם, הייתה בדיעבד פרט בסיסי מדי כדי להשאיר תלוי באוויר עד להסדר הסופי: שאלת הריבונות הפלסטינית. האם הפלסטינים יקבלו מדינה עצמאית משלהם או "ישות שהיא פחות ממדינה" כפי שאמר רבין בכנסת באוקטובר 1995, כחודש לפני הירצחו.[6]

אי ההסכמה בעניין זה, בנוסף לאי הסכמה בעניין נושאי ליבה אחרים, וכן גורמים ומשתנים נוספים כגון התגברות הטרור בתקופת ההסכמים, הקשו על הצדדים להגיע להסכמי קבע. לפיכך, נותרנו עד היום עם הסכמות אוסלו, הסכמות מסורבלות ועמומות אשר נועדו להיות זמניות בלבד, ובסוף קפאו בזמן ביחד עם הקיפאון המדיני.

הביקורת

שובל הדמים אשר הותירו אחריהם הסכמי אוסלו, משמש כהוכחה לצדקתם של מתנגדי ההסכם אז והיום. המתנגדים אמרו אז "השלום הזה הורג אותנו". בספרו "לגעת בשלום" (1997), מספר יוסי ביילין, כיצד תיקבע תיבחן הצלחתם של הסכמי אוסלו: "..מבחנו האמיתי יהיה מבחן הדם. אם בעקבותיו יישפך דם רב יותר מאשר לפניו, הוא ייכשל".

כלומר, לפי אמת המידה של אדריכל הסכמי אוסלו, ומי שדחף להתממשותם יותר מכל אחד אחר בצד הישראלי (שהרי פעל בחשאי עוד לפני הסכמתו של רבין ואולי אף לפני שקיבל את אישורו של פרס שהיה שר החוץ), הסכמי אוסלו הם על פניו כישלון כביר. בין השנים 1978 ל-1993, 15 השנים שלפני הסכמי אוסלו, נרצחו 270 ישראלים על ידי ארגוני הטרור הפלסטיניים. בין השנים 1993 ל-2008 נרצחו 1,450 ישראלים על ידי ארגוני הטרור הפלסטיניים, כלומר פי חמישה.[7]

ערפאת

הסכמי אוסלו נחתמו עם מנהיג אש"ף דאז, יאסר ערפאת, אשר היה טרוריסט בכל רמ"ח איבריו. הסכמים אלו נתנו לערפאת לגיטימציה כמנהיג העם הפלסטיני, אשר הפך מטרוריסט למדינאי לגיטימי ואף לחתן פרס נובל לשלום (קבלתו של ערפאת נתפסה כאירונית במיוחד גם בזמן אמת, ואף הביאה להתפטרות חסרת תקדים של יו"ר ועדת פרס נובל לשלום[9]).

הסכמי אוסלו יצרו משטרה פלסטינית מטעם הרשות, וכך קיבלו אנשי אש"ף אלפי רובים ואקדחים ("אל תתנו להם רובים" נכתב על שלטי המחאה בהפגנות נגד ההסכם). רובים אלו לא שימשו את הרשות לשמירה על הסדר ולמניעת טרור, אלא להמשך שלטון הרודנות המושחת של אש"ף בנתיניו הפלסטינים. כמו כן, המתנגדים להסכמי אוסלו מן הצד הפלסטיני, אשר אידיאולוגית התנגדו לכל שמץ של פתרון פרגמטי לסכסוך, יצאו מגדרם כדי להפעיל וליזום טרור נגד אזרחי ישראל, מה שהביא לגל פיגועים מטורף בשנים שלאחר ההסכמים, והמשיך ברמות כאלו ואחרות עד מבצע חומת מגן ב-2002 (מבצע אשר במידה רבה שינה את המצב עליו הוסכם באוסלו, וסיים את התהליך המדיני של אוסלו, אך היווה נקודת מפנה חסרת תקדים מבחינה גלובלית במלחמה נגד הטרור).

פרס נובל לשלום תמיד היה פרס שנוי במחלוקת, אך המקרה הזה בלט לרעה אפילו יותר מקודמיו. צילום באדיבות ויקיפדיה

כמו כן ערפאת עצמו, גם אם לא תרם לפיגועי הטרור שבתקופת אוסלו, לכל הפחות לא עשה די למנוע אותם. בתקופת אוסלו, אמר ערפאת ברי"ש גלי בנאום במסגד ביוהנסבורג, כי ההסכמה שנתן בהסכמי אוסלו, דינה כמו הסכם חודייבה, הסכם אשר לפי המיתוס האסלאמי, חתם הנביא מוחמד במרמה תוך שהתכוון מלכתחילה להפר אותו.[8]

בנוסף, הביקורת הבינלאומית כנגד ישראל לא באמת פחתה עם החתימה על הסכמי אוסלו, שהרי עד היום ישראל מוקעת רבות כישות כובשת בשטחים על ידי ארגוניו השונים של האו"ם, וזאת על אף שאפילו בנושא האוכלוסייה הפלסטינית, מדינות ערב ראויות לגינוי חמור יותר  מאשר ישראל ביחסן אל הפלסטינים בשטחן. העולם הנאור לא העריך יתר על המידה את ישראל וכוונותיה כפי שאלו עלו מהסכמי אוסלו, ״שכח מהר״ את ההקרבה של מדינת ישראל בחתימתה על ההסכמים, והמשיך ביתר שאת לגנות את הכיבוש כלפי האוכלוסייה הפלסטינית. לכן, הטיעון של לגיטימציה בינלאומית גם הוא אינו חזק מספיק.

אז מה אתה רוצה?

בשיח הפנים-ישראלי, מאז הסכמי אוסלו מקובל לדבר על ״התפכחות מאשליית השלום״, ופחות חלקים בחברה הישראלית מאמינים בסיכוי לשלום אמיתי עם הפלסטיניים. אולם אני אטען כ יהביקורת נגד ההסכמים במידה רבה נובעת מתפיסה אידיאולוגית של ארץ ישראל השלמה, ולא כביקורת עניינית מטעמים השייכים לעניין. מי שמתנגד לאוסלו, מתנגד קודם כל, כי הוא רוצה להחזיק בכל ארץ ישראל. על כך ועוד, בפוסט ההמשך.

[1] שמואל אבן "עשרים שנה להסכמי אוסלו –  לקחים לישראל" עדכן אסטרטגי כרך 16, גיליון 2, יולי 2013 [להלן: "שמואל אבן"]. לקריאה לחצו כאן.

[2] רון פונדק ויאיר הירשפלד.

[3] אדם רז ״למה לא מדברים על האלטרנטיבות לאוסלו?״ הארץ (27.1.2016). לקריאה לחצו כאן.

[4] דן קורן ויחיאל (חיליק) גוטמן "ממשלות ישראל לדורותיהן – החלטות חכמות והחלטות מטופשות" הסכמי אוסלו, השלום עם ירדן , עמ' 240, הוצאת "ידיעות אחרונות" (2017).

[5] יגאל כרמון "עבאס בספרו "הדרך לאוסלו"- ישראל נכנעה לדרישותינו להכיר באש"ף כנציג הפלסטינים בטקס חתימת ההסכם" Memri, (29.7.2018). לקריאה לחצו כאן.

[6]הודעת ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין במליאת הכנסת, על אישור הסכם ישראלי-פלשתיני בדבר הגדה המערבית ורצועת-עזה (5.10.1995).

[7]  ארז תדמור, "מבחן הדם של נוסחת השלום – הסכמי אוסלו ואנשי המחר" אתר מידה (15.9.2014). לקריאה לחצו כאן.

[8] בן דרור ימיני "סינדרום אוסלו" NRG (16.8.2017) לקריאה לחצו כאן. לשמיעת דברי ערפאת לחצו כאן.

[9] Jay Nordlinger "The worst man to ever win the Nobel peace prize" The times of Israel (313.2012) לקריאה.

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: