הביקורת

שובל הדמים אשר הותירו אחריהם הסכמי אוסלו, משמש כהוכחה לצדקתם של מתנגדי ההסכם אז והיום. המתנגדים אמרו אז “השלום הזה הורג אותנו”. בספרו “לגעת בשלום” (1997), מספר יוסי ביילין, כיצד תיקבע תיבחן הצלחתם של הסכמי אוסלו: “..מבחנו האמיתי יהיה מבחן הדם. אם בעקבותיו יישפך דם רב יותר מאשר לפניו, הוא ייכשל”.

כלומר, לפי אמת המידה של אדריכל הסכמי אוסלו, ומי שדחף להתממשותם יותר מכל אחד אחר בצד הישראלי (שהרי פעל בחשאי עוד לפני הסכמתו של רבין ואולי אף לפני שקיבל את אישורו של פרס שהיה שר החוץ), הסכמי אוסלו הם על פניו כישלון כביר. בין השנים 1978 ל-1993, 15 השנים שלפני הסכמי אוסלו, נרצחו 270 ישראלים על ידי ארגוני הטרור הפלסטיניים. בין השנים 1993 ל-2008 נרצחו 1,450 ישראלים על ידי ארגוני הטרור הפלסטיניים, כלומר פי חמישה.[7]

ערפאת

הסכמי אוסלו נחתמו עם מנהיג אש”ף דאז, יאסר ערפאת, אשר היה טרוריסט בכל רמ”ח איבריו. הסכמים אלו נתנו לערפאת לגיטימציה כמנהיג העם הפלסטיני, אשר הפך מטרוריסט למדינאי לגיטימי ואף לחתן פרס נובל לשלום (קבלתו של ערפאת נתפסה כאירונית במיוחד גם בזמן אמת, ואף הביאה להתפטרות חסרת תקדים של יו”ר ועדת פרס נובל לשלום[9]).

הסכמי אוסלו יצרו משטרה פלסטינית מטעם הרשות, וכך קיבלו אנשי אש”ף אלפי רובים ואקדחים (“אל תתנו להם רובים” נכתב על שלטי המחאה בהפגנות נגד ההסכם). רובים אלו לא שימשו את הרשות לשמירה על הסדר ולמניעת טרור, אלא להמשך שלטון הרודנות המושחת של אש”ף בנתיניו הפלסטינים. כמו כן, המתנגדים להסכמי אוסלו מן הצד הפלסטיני, אשר אידיאולוגית התנגדו לכל שמץ של פתרון פרגמטי לסכסוך, יצאו מגדרם כדי להפעיל וליזום טרור נגד אזרחי ישראל, מה שהביא לגל פיגועים מטורף בשנים שלאחר ההסכמים, והמשיך ברמות כאלו ואחרות עד מבצע חומת מגן ב-2002 (מבצע אשר במידה רבה שינה את המצב עליו הוסכם באוסלו, וסיים את התהליך המדיני של אוסלו, אך היווה נקודת מפנה חסרת תקדים מבחינה גלובלית במלחמה נגד הטרור).

כמו כן ערפאת עצמו, גם אם לא תרם לפיגועי הטרור שבתקופת אוסלו, לכל הפחות לא עשה די למנוע אותם. בתקופת אוסלו, אמר ערפאת ברי”ש גלי בנאום במסגד ביוהנסבורג, כי ההסכמה שנתן בהסכמי אוסלו, דינה כמו הסכם חודייבה, הסכם אשר לפי המיתוס האסלאמי, חתם הנביא מוחמד במרמה תוך שהתכוון מלכתחילה להפר אותו.[8]

בנוסף, הביקורת הבינלאומית כנגד ישראל לא באמת פחתה עם החתימה על הסכמי אוסלו, שהרי עד היום ישראל מוקעת רבות כישות כובשת בשטחים על ידי ארגוניו השונים של האו”ם, וזאת על אף שאפילו בנושא האוכלוסייה הפלסטינית, מדינות ערב ראויות לגינוי חמור יותר  מאשר ישראל ביחסן אל הפלסטינים בשטחן. העולם הנאור לא העריך יתר על המידה את ישראל וכוונותיה כפי שאלו עלו מהסכמי אוסלו, ״שכח מהר״ את ההקרבה של מדינת ישראל בחתימתה על ההסכמים, והמשיך ביתר שאת לגנות את הכיבוש כלפי האוכלוסייה הפלסטינית. לכן, הטיעון של לגיטימציה בינלאומית גם הוא אינו חזק מספיק.

אז מה אתה רוצה?

בשיח הפנים-ישראלי, מאז הסכמי אוסלו מקובל לדבר על ״התפכחות מאשליית השלום״, ופחות חלקים בחברה הישראלית מאמינים בסיכוי לשלום אמיתי עם הפלסטיניים. אולם אני אטען כ יהביקורת נגד ההסכמים במידה רבה נובעת מתפיסה אידיאולוגית של ארץ ישראל השלמה, ולא כביקורת עניינית מטעמים השייכים לעניין. מי שמתנגד לאוסלו, מתנגד קודם כל, כי הוא רוצה להחזיק בכל ארץ ישראל. על כך ועוד, בפוסט ההמשך.

[1] שמואל אבן “עשרים שנה להסכמי אוסלו –  לקחים לישראל” עדכן אסטרטגי כרך 16, גיליון 2, יולי 2013 [להלן: “שמואל אבן“]. לקריאה לחצו כאן.

[2] רון פונדק ויאיר הירשפלד.

[3] אדם רז ״למה לא מדברים על האלטרנטיבות לאוסלו?״ הארץ (27.1.2016). לקריאה לחצו כאן.

[4] דן קורן ויחיאל (חיליק) גוטמן “ממשלות ישראל לדורותיהן – החלטות חכמות והחלטות מטופשות” הסכמי אוסלו, השלום עם ירדן , עמ’ 240, הוצאת “ידיעות אחרונות” (2017).

[5] יגאל כרמון “עבאס בספרו “הדרך לאוסלו”- ישראל נכנעה לדרישותינו להכיר באש”ף כנציג הפלסטינים בטקס חתימת ההסכם” Memri, (29.7.2018). לקריאה לחצו כאן.

[6]הודעת ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין במליאת הכנסת, על אישור הסכם ישראלי-פלשתיני בדבר הגדה המערבית ורצועת-עזה (5.10.1995).

[7]  ארז תדמור, “מבחן הדם של נוסחת השלום – הסכמי אוסלו ואנשי המחר” אתר מידה (15.9.2014). לקריאה לחצו כאן.

[8] בן דרור ימיני “סינדרום אוסלו” NRG (16.8.2017) לקריאה לחצו כאן. לשמיעת דברי ערפאת לחצו כאן.

[9] Jay Nordlinger “The worst man to ever win the Nobel peace prize” The times of Israel (313.2012) לקריאה.​