כאשר בנימין נתניהו “נכנס לאירוע” הוא הבהיר לשיטתו את הצורך ברפורמה. דוגמה “מנצחת” מבחינתו היא הטענה לפיה נתניהו מנע הוצאת “מסתננים” מישראל. הנושא של מבקשי מקלט בישראל, נדון מספר פעמים בבג”ץ. בשנת 2013, בג”ץ 7146/12 נג’ט סרג’ אדם ואח’ נ’ הכנסת, נפסל תיקון מספר 3 לחוק למניעת הסתננות, שאפשר לכלוא מבקשי מקלט במתקן חולות למשך שלוש שנים ללא משפט וללא בדיקת הבקשה למקלט, בטענה שמדובר באמצעי לא מידתי, והכנסת נדרשה להציג הסדר חלופי. 

כבר תוך כדי הדיון בבג”ץ אדם, כאשר היה ברור שהתיקון ייפסל, החלו בכנסת לעבוד על תיקון מס’ 4 לחוק, אשר עבר בכנסת לקראת סוף שנת 2013. תיקון זה קיצר את תקופת המעצר המנהלי לתקופה של שנה אחת, וכן קבע כי יחול רק על מי שנכנס לישראל לאחר תחילת תוקפו של התיקון. בבג”ץ 8425/13 (במאוחד עם בג”ץ 7385/13) נידון תיקון מספר 4 לחוק למניעת הסתננות, ושם גם נפסל התיקון בטענה שאינו מידתי. עם זאת, התיקון נוסח מחדש פעם נוספת, כך שניתן להחזיק מסתננים במשמורת לתקופה של עד שלושה חודשים (סעיף 30א לחוק), והוראה זו דווקא כן אושרה על ידי בית המשפט העליון כמו כן, אושרה החזקתם של מבקשי מקלט במתקן השהייה חולות לתקופה של שניים-עשר חודשים. מי שהפר את הוראות השהייה במתקן חולות ונתפס על כך, הושם במעצר במתקן סהרונים הסמוך, ולאחר שהסתיימה שהותו שם, הוחזר חזרה למתקן חולות (שנסגר בהחלטת ממשלה ב-2018). חולות לא נחשב טכנית למאסר, אבל בפועל מדובר היה במשהו מאוד קרוב לכך, ובית המשפט היה נכון לאפשר “שהות” בחולות למשך שנה, בתנאים לא תנאים, ומי שלא שיתף פעולה, גורש מייד לכלא סהרונים.

בנוסף למאמצי החקיקה (שכאמור לבסוף אושרו בבג”ץ) סיכמה מדינת ישראל עם אוגנדה כי היא תקלוט מבקשי מקלט שעזבו מרצון לישראל. בהתאם,  מדינת ישראל הנהיגה הסדר של “עזיבה מרצון” כלפי מבקשי מקלט שפנו אליה בבקשה לעזוב, ועודדה את עזיבתם של מבקשי מקלט תוך מתן תמריצים כספיים לכך. לפחות ברמה ההצהרתית, נוהל העזיבה מרצון נועד עבור למבקשי מקלט שפנו באופן וולונטרי לרשות מיוחדת שהוקמה לשם כך במשרד הפנים. עם זאת, בתחילת שנת 2015 שינתה מדינת ישראל את “נוהל העזיבה מרצון” שהפעילה כלפי מבקשי מקלט, כך שהתווסף להסדר “סעיף כפייה” המאפשר (בתנאים מסוימים) להכניס למשמורת (קרי למעצר במתקן סהרונים) מבקשי מקלט אשר סירבו לעזוב למדינה שלישית למשך תקופה של שנה. בעקבות ערעור על עתירה מנהלית שהוגשה בנושא, נוהל הכפייה נפסל בבית המשפט העליון, וזאת לאור ההתחייבות של משרד הפנים שהעזיבה למדינה שלישית תיעשה בהסכמה אמיתית של העוזב/מגורש ( בהסכם החשאי כאמור), ולפיכך לא אושר לכלוא “סרבני עזיבה” לתקופה העולה על 60 ימים, שהרי בכך לא מתקיימת הסכמה אמיתית. 

על כך קמה צעקה גדולה גדולה בארץ. שרת המשפטים דאז, איילת שקד, אמרה אז כי “הציונות אינה צריכה להמשיך… לכופף את ראשה בפני מערכת זכויות פרט המפורשת באופן אוניברסלי ובדרך המנתקת אותה מדברי ימי הכנסת ומהיסטוריית החקיקה שכולנו מכירים… מערכת המשפט בישראל מקדשת את זכויות הפרט באופן קיצוני כל כך, ומפסיקה לקחת חלק במלחמה על עצם קיומה של המדינה ועל יכולתו של העם היהודי לנהל חיי קהילה ומדינה”.

כן, איילת שקד; לא מתגעגעים. אולם שימו לב מה אמר אז העיתונאי בן דרור ימיני על החלטת העליון. ימיני, מבקר מוטרף של מערכת המשפט, ומי שבעיני הוא בדרך כלל מניפולטור לא קטן, אמר אז:

“שקד טעתה פעם נוספת. משום שהנשיאה, מרים נאור, שכתבה את עיקר פסק הדין, דחתה אחת לאחת את טענות ארגוני הזכויות. היא קבעה שאין צורך בהסכמה של מסתנן כדי להרחיק אותו מישראל למדינה שלישית; היא קבעה שהמדינה השלישית שאליה מורחקים המסתננים היא “מדינה בטוחה”; היא קבעה שאין לפסול את ההסכם עם המדינה השלישית למרות שהוא חשאי; היא דחתה את טענות ארגוני הזכויות על פגיעה במגורשים; היא שללה את דרישת ארגוני הזכויות לפיקוח חיצוני על ההסכם; והיא גם לא שללה את זכותה של המדינה להחזיק מסתננים במשמורת, גם יותר מ־60 יום, כדי לאלץ אותם לעזוב את ישראל.

הדבר היחידי שעשה בג”ץ, ההגבלה למשמורת של 60 יום לצורך הרחקה למדינה הספציפית, הוא פועל יוצא גם של החוק הישראלי וגם של ההסכם בין ישראל לבין אותה מדינה שלישית שלא מוזכרת בשמה. אם ישראל עצמה חתומה על הסכם השולל גירוש, מה לנו, ובעיקר לשרה שקד, כי נלין על בג”ץ? בסעיף 124 לפסק הדין קובעת הנשיאה נאור: “ככל שיאותר מתווה חלופי להרחקה שאינו כרוך בהסכמתו של השוהה, הוא מחויב לשתף פעולה באופן מלא עם ההרחקה – ואם לא יעשה כן, יהיו רשאים המשיבים להחזיקו במשמורת לצורך הרחקתו אף מעבר ל־60 ימים”. כלומר, אין שום צורך לשנות את החוק. צריך לשנות את ההסכם עם המדינה השלישית. זה לא בג”ץ שמונע גירוש, זה ההסכם”.

כלומר שוב נמנעים מלהיכנס לפרטים, ופשוט זורקים בוץ ורפש עד שהרעש יגרום לכולנו לשכוח על מה בכלל התווכחנו. מי שמתעמק בפרטים, מוצא שבג”ץ הישראלי הוא רחוק מלהיות מגן נועז של זכויות אדם ואקטיביזם. עם זאת, מה שמפריע באמת לקואליציה הם דברים כמו חוק הגיוס או משפט נתניהו, ולא הטיות לכאורה ליברליות כאלה ואחרות.