האם בית המשפט העליון פוסק נגד ערכי הציבור?

מה שבאמת משמש את השמרנים הפוליטיים לצרכי יצירת ספין נגד בית המשפט העליון, הן הטענות בדבר אופי ההחלטות של בית המשפט העליון: השמרנים, אשר מוצאים טעם לפגם בכל ערך ליברלי או אנושי (על חשבון ״יהודי״), מוקיעים את בית המשפט בטענה שהוא מוטה פוליטית. אולם לטעון שבית המשפט מוטה פוליטית לכיוון השמאל או לכיוון הליברלי מהווה הטעיה, מסך עשן, לעובדה שכל מה שנועדו לעשות אותן השמצות, הוא לצבור כוח פוליטי לפוליטיקאים השמרנים. לא בית המשפט מעניין אותם, אלא לשמר את התפיסה האנטישמית, לפיה ״האליטה הישנה של השמאל״, עדיין עודנה נטועה בכמה מוקדי כוח במדינה, מנסה לשמר את ההגמוניה שלה בניגוד לרצון הדמוקרטי של העם. לא רק שמדובר בעלילת פלסתר בזויה, במקרה של בית המשפט העליון, הנזק ממנה מוחשי ואמיתי.

סיכולים ממוקדים. הותרו על ידי בית המשפט (צילום: רויטרס)

בשנת 1978 היה זה בג״ץ שנתן הכשר להתנחלות בית אל בשומרון,[1] בנימוק לפיו אם ההתיישבות בבית אל תורמת תרומה ביטחונית, אזי ניתן להקים שם גם יישוב אזרחי ולא רק מתקנים צבאיים. פסק דין זה נתן הכשר עקרוני לכל מפעל ההתנחלויות, כל עוד לא היה מדובר בשטח אשר בעלותו במחלוקת.[2] בתחילת שנות ה-90 קבע בית המשפט שנושא חוקיות ההתנחלויות הוא בכלל אינו שפיט.[3]

ההגנה הכי טובה היא ההתקפה

לאחר המהפכה החוקתית של אהרון ברק, אכן עלה מעמדן של זכויות האדם בפסיקת בית המשפט העליון ומעורבות בית המשפט העליון בהחלטות הממשלה והכנסת (הגישה שהביא איתו ברק הייתה ״שהכול שפיט״). עם זאת, העליהום התקשורתי נגד בית המשפט העליון הינו שקרי לחלוטין, שהרי אף פסיקה של בית המשפט העליון לא פגעה פגיעה אמיתית ביכולת ההרתעה של צה״ל. ב-2002, בית המשפט העליון אישר לצה״ל להמשיך בסיכולים ממוקדים, שהם למעשה הריגה כאקט מניעתי ללא משפט (להבדיל מחיסול עמדת שיגור למשל, המהווה איום בזמן אמת ולא איום עתידי).[4] ב-2005, בית המשפט העליון בראשות הנשיא ברק אישר את חוקיותה של גדר ההפרדה באיו״ש.[5]

בשנים האחרונות, בית המשפט העליון אפשר כריית מחצבים בשטחים הכבושים,[6] אישר עשרות הריסות של בתי מחבלים,[7] לא מנע אלפי מעצרים מנהליים (מעצר מנהלי הוא מעצר שנעשה ללא הגשת כתב אישום, מתוך הנחה שאותו אדם עתיד לבצע עבירה), וכמובן שאינו מפעיל ביקורת שיפוטית על החלטות אסטרטגיות. נכון, מערכת החוק מטילה הגבלות על הלחימה של צה״ל בטרור, אולם מדובר בהגבלות שעניינן שמירה על טוהר הנשק.

הריסת בתי מחבלים. צילום: דובר צה״ל

מן המפורסמות היא ש״צה״ל הוא הצבא המוסרי בעולם״. מבלי להיכנס לוויכוח בשאלת הנכונות של אמרה זו, ברור שאם רוצים לשמר את טוהר הנשק הצה"לי, יש למעט בפגיעה מחפים מפשע ככל הניתן, ובית המשפט עוזר לצה״ל לשמור על האידיאל הזה, ולמפקדי צה״ל להימנע מתביעות פליליות בין-לאומיות ככל הניתן. כדאי להבין שבית המשפט העליון לוקח בחשבון בפסקי דינו את החלטותיו והלכותיו של בתי המשפט הבינלאומיים בהאג.[8] פוליטיקאים אשר זוכים לנקודות פופולריות על מסריהם הפופוליסטיים נגד בג״ץ, לא אחת בסתר ליבם הם דווקא שמחים על קיומו, שהרי בכך נחסמת האפשרות המעשית שמסריהם הפופוליסטיים יהפכו למציאות חסרת אחריות, וקציני צה״ל יסתבכו בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג.​

מקרה המבחן של הגירוש מרצון

הביקורת אשר מושמעת כנגד החלטותיו של בית המשפט העליון מצד פוליטיקאים ימנים היא דמגוגית ואופורטוניסטית לרוב. הדוגמאות הן רבות (מלבד נושאי בטחון שהוצגו בקצרה לעיל), לכן נתמקד באחת. בשנת 2013 סיכמה מדינת ישראל עם המדינות אוגנדה ורואנדה כי הן יקלטו בשטחן מבקשי מקלט שיועברו אליהן מישראל, בתמורה לתמריצים כספיים מצידה של ישראל, וכן בתנאי שההעברה למדינה השלישית תעשה בהסכמתו של המועבר. לאור כך, מדינת ישראל הנהיגה הסדר של עזיבה מרצון כלפי מבקשי מקלט שפנו אליה בבקשה לעזוב, ועודדה את עזיבתם של מבקשי מקלט תוך מתן תמריצים כספיים לכך. לפחות ברמה ההצהרתית, נוהל העזיבה מרצון נועד עבור למבקשי מקלט שפנו באופן וולונטרי לרשות מיוחדת שהוקמה לשם כך במשרד הפנים.

עם זאת, בתחילת שנת 2015 שינתה מדינת ישראל את "נוהל העזיבה מרצון" שהפעילה כלפי מבקשי מקלט, כך שהתווסף להסדר "סעיף כפייה" המאפשר (בתנאים מסוימים) להכניס למשמורת (קרי למעצר במתקן הכליאה ״סהרונים״ בדרום) מבקשי מקלט אשר סירבו לעזוב למדינה שלישית למשך תקופה של שנה. בעקבות ערעור על עתירה מנהלית שהוגשה בנושא,[9] הנוהל הזה של ״כפייה מרצון״ נפסל בבית המשפט העליון, וזאת לאור ההתחייבות של משרד הפנים שהעזיבה למדינה שלישית תיעשה בהסכמה אמיתית של העוזב/מגורש (כך בהסכם בין המדינות), ולפיכך לא אושר לכלוא "סרבני עזיבה" לתקופה העולה על 60 ימים, שהרי בכך לא מתקיימת הסכמה אמיתית של העוזב.

כלומר, בית המשפט אישר לכלוא סרבני עזיבה, אישר את הוצאתם לאוגנדה וכן אפשר להשאיר את ההסכם בין המדינות חשאי. כל שעשה בית המשפט, הוא להגביל את כליאתם של סרבני הרחקה לתקופה של 60 יום, היות והמדינה עצמה התחייבה בהסכם עם רואנדה ואוגנדה כי ההסכם ייעשה מרצון חופשי, ואילו כליאה של סרבן בכלא למשך שנה היא משהו שלא עולה בקנה אחד עם רצון חופשי, ולכן ההסכם לא יכול להוות בסיס לכליאה מעבר ל-60 יום.[10] כל זאת לא הפריע לאיילת שקד, אז שרת המשפטים האחראית על בית המשפט, לומר על פסק הדין: ״הציונות הפכה לשטח מת של המשפט… הציונות אינה צריכה להמשיך, ואני אומרת כאן – גם לא תמשיך, לכופף את ראשה בפני מערכת זכויות פרט״.[11] בתור מי שמאנה למצוא פתרון יצירתי לנושא של מבקשי מקלט בכל תקופת הקדנציה שלה, מוטב היה לשקד שהאש תוסט בסופו של דבר אל עבר העותרים מטעם ארגוני החברה האזרחית (״השמאל״ הכה שנוא על שקד) ולעבר בית המשפט העליון.

מהי הדמוקרטיה בעיניך?

גם אם נניח ואכן בית המשפט העליון אכן פוסק בניגוד לדעתו של רוב הציבור בהחלטתו להפעיל ביקורת שיפוטית על החלטות הממשלה, האם יש בכך פגיעה בדמוקרטיה? לפי תפיסה זו, כל מקום שבו מגנים על זכויות מיעוט מפני עריצות הרוב, משול לפגיעה בדמוקרטיה. עם זאת, נדמה כי מרביתנו היו רוצים לחיות בעולם שדמוקרטיה היא משהו מעבר להכרעות רובניות בלבד, שהרי דמוקרטיה פרלמנטרית ייצוגית אמיתית חייבת לכלול בתוכה הגנות על זכויותיהם של מיעוטים. למעשה, אפשר לטעון כי הגנה על זכויותיהם של המיעוטים, היא נשמת אפה של הדמוקרטיה, אפילו מעבר לעיקרון של הכרעת הרוב.

במקרים רבים, ההכרעה של בית המשפט העליון היא זו שמקדמת את הדמוקרטיה אף יותר מהחלטות הממשלה והכנסת. היה זה בית המשפט העליון שאפשר לנשים להשתתף בקורס טיס בשם הזכות לשוויון מגדרי בבג״ץ אליס מילר.[12] היה זה בית המשפט העליון שאסר על הפרדה בין נערות ממוצא אשכנזי לבין נערות ממוצא ספרדי בבית הספר לנערות בעמנואל.[13] היה זה בית המשפט שמנע הקמת בית כלא פרטי ומופרט, ומנע תופעות נפסדות על חשבון רווחתם של השכבות החלשות בחברה.[14] בית המשפט העליון הוא הגוף היחיד במדינה שמהווה איזשהו איזון כנגד אי השוויון בנטל בגיוס לצה״ל, שהרי כנסות ישראל לדורותיהן מנסות לעגן את האפליה בנושא גיוס החרדים בחוק, ורק בית המשפט העליון הוא זה שמונע מאיתן נכון למועד כתיבת שורות אלו. האם נושא גיוס החרדים לצבא הוא שאיפה בלעדית של השמאל? האם מדובר בפגיעה בדמוקרטיה? כאשר בית המשפט מגן על זכויות מיעוט, מיד מנסים לטפול עליו הכרעה פוליטית מוטה, אולם מי יגן על בית המשפט העליון?

[1] בג״ץ 606/78 ו-610/78 סלימאן תאופיק אויב ואח׳ נגד שר הבטחון ואח׳ פ"ד לג (2) 113 (1979).

[2] לאחר פסק הדין, אמר מנחם בגין את אמרתו הידועה ״יש שופטים בירושלים״. מחוץ להקשר ההיסטורי, אפשר להבין בטעות שבגין ביקש בכך לשבח את עצמאותו של בית המשפט העליון, אולם בעצם הוא ביקש להביע סיפוק מן ההחלטה שהייתה לשביעות רצונו.

[3] בג״ץ 4481/91 ברגיל ואח׳ נ׳ ממשלת ישראל ואח׳ פ״ד מז(4) 210.

[4] בג״ץ 769/02 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל ואח׳ נגד ממשלת ישראל ואח׳ (2006).

[5] בג״ץ 2056/04 מועצת הכפר בית סוריק ואח׳ נגד ממשלת ישראל פ״ד נח(5) 807 (2004).

[6] בג״ץ 2164/09 יש דין – ארגון מתנדבים למען זכויות אדם נ׳ מפקד כוחות צה״ל בגדה המערבית פדאור 11 (128) 131 (2011).

[7] הודעות הכנסת ״הריסות בתי מחבלים בארבע השנים האחרונות, כחודשיים בממוצע לאחר הפיגוע – כך נחשף היום בוועדת החוץ והביטחון״ (31.10.2018).

[8] Daphne Barak-Erez ”The international law of human rights and constitutional law: a case study of an expanding dialogue” International Journal of Constitutional Law, Volume 2, Issue 4, October 2004, Pages 611–632

[9] עע"מ 8101/15 אלמסגד גריוסוס צגטה נ' שר הפנים (פורסם בנבו, 28.8.2017).

[10] העתירה דנה בשאלת סמכויות הממשל לפי חוק הכניסה לישראל ביחס להסכמתו של השוהה הבלתי חוקי. העתירה לא נכנסה לדיון בסמכויות לפי החוק למניעת הסתננות, שם המצב מעט שונה, וזמן הכליאה המרבי המותר לפי החוק הינו שלושה חודשים.

[11] חן מענית ״איילת שקד:׳הציונות הפכה לשטח מת של המשפט׳״ גלובס (29.8.2017). לקריאה לחצו כאן.

[12] בג״ץ 4541/94 אליס מילר נ׳ שר הבטחון ואח׳ פ״ד מט(4) 94 (1995).

[13] בג״ץ 1067/08 עמותת נוער כהלכה ויואב ללום נ׳ משרד החינוך ואח׳  פ״ד סג(2) 398(2009).

[14] בג״ץ 2605/05 המרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן  חטיבת זכויות האדם ואח׳ נ׳ משרד האוצר ואח׳ פ״ד סג(2) 545 (2009).

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: