ד״ר אסף מלאך מהתנ״ך ועד הפלמח

כידוע, אנשי שמאל הם אנשי תרבות גבוהה וחוכמה רבה, ולכן הם נוהגים לקרוא רק ספרים ארוכים וחשובים (ציניות! די להיות כבדים). בכל אופן, לאחרונה סיימתי לקרוא את ספרו של ד״ר אסף מלאך, מהתנ"ך ועד מדינת היהודים – גלגולי הלאומיות היהודית והפולמוס הישראלי, ומצאתי אותו רלוונטי מאד לנושאים החוזרים כאן מעת לעת. מדובר, בלי ציניות, בספר נהדר: כתוב נפלא, מעמיק מאד ויסודי מאד. מדובר בספר עיון, שמטרתו לעקר מגוון טענות על ספקטרום מסוים בנוגע לתפיסת הלאום היהודי. לצורך הדיון כעת, נגיד שהטענה העיקרית אותה הוא מבקש לסתור, היא שהלאומיות היהודית נולדה רק עם תחילת תקופת הציונות במאה ה-19. זאת בהתאם לגישה המודרניסטית, אשר רואה בלאומיות כתופעה חדשה, שהחלה בווריאציות כאלו ואחרות במאה ה-18, עם התפרקותן של אימפריות קולוניאליסטיות ברחבי העולם.

לאורך ספרו, ד״ר מלאך מנקב חורים בטענות שלעיל: למשל, מתאר מלאך את היהדות המוקדמת בתקופת בית ראשון, וכן בתקופת בית שני, כלאום לכל דבר ועניין, כלומר קבוצה אתנית ששאפה להקים בית לאומי ושלטון פוליטי. תימוכין לכך מובאים בשלל ציטוטים מן התנ״ך והספרות היהודית, אשר מציירים תמונה לפיה בכל שלב ביהודות, לרבות עמוק בימי הגלות (בימי הביניים למשל), היו קולות לאומיים ביהדות, ששאפו לבית לאומי בארץ ישראל.

דוגמה אחת לכך היא תזה מקובלת מאד בחקר המקרא, לפיה יש לראות בחלקים מן התנ״ך כמדגישים את מקומו של הרם של העם ביחס ומפחיתים ממעמדו של המלך, מעין ״קריאה רפובליקנית״ בתנ״ך. בתיאורי המקרא לשלטון מלכות דוד ושלמה מתוארת מדינה אתנית או מדינת לאום. לאחר התפרקות המלוכה, מצב הגאולה של עם ישראל נתפס כשיבת המלוכה, למשל בספר ירמיהו (פרק כ״ג, פסוק ה׳): ״הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהוָה וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ״.

עדות נוספת ללאומיות היהודית הקדומה, מצויה למשל בעובדה שעמים רבים ראו את עצמם כ״עם ישראל החדש״, לאורך ההיסטוריה, כלומר שבצורה כזאת או אחרת מורכבים מצאצאיו של דוד המלך מבחינה גניאולוגית. דוגמאות לכך ניתן למצוא באתיופיה הנוצרית, ממלכת הפרנקים, צרפת, ספרד, רוסיה, אנגליה, הולנד, שוודיה, פולין וכמובן ארצות הברית. לפי תפיסה זו, אולי היהדות היא בכלל ערש הלאומיות, והיוותה השראה לגל האידיאולוגיות הלאומיות מן המאות ה-18 וה-19 ברחבי העולם. אם היהדות היא ערש הלאומיות, קשה לטעון שהיהדות הלאומית קמה בתגובה לגל הלאומיות של המאות ה-18 או ה-19.

ד״ר אסף מלאך
ד״ר אסף מלאך. צילום מסך מיוטיוב.

כתב הגנה או כתב תביעה?

ספרו של מלאך על פניו מקובל עלי, משום הרצינות שלו ויומרתו האקדמית הגבוהה: מלאך מסייג עצמו לאורך הספר, מציין לאורך כל הדרך כי ישנן דעות אחרות, ומתמקד בהפרכת קביעות אחרות, במקום לקבוע מסמרות בטענה כזאת או אחרת. אולם בכל זאת, מקריאה בספר לא היה ברור לי עדף הסוף מה ניסח כאן ד״ר מלאך: האם כתב הגנה, או כתב תביעה?

כלומר, האם אסף מלאך מרכז מאמצים בהגנה כנגד הטענה, לפיה היהדות אולי אינה לאום אמיתי ששרד מימי בית ראשון, ואולי אף לא קבוצה אתנית, אלא דת בלבד, והאספירציות הלאומיות שנוצרו בתקופת ראשית הציונות, הן אינן ייצוג ראוי ונאמן של היהדות. אם זה המצב, אז אסף עושה עבודה טובה ואף ראויה בהצגתה של דעה נגדית. אי אפשר לטעון שאין דעות כאלה. למשל: אריק הובסבאום ז"ל, חוקר הלאומיות שהיה יהודי (וגם היסטוריון מרקסיסט) כתב כי:

"בשום שלב, לפחות לא מאז שובם מגלות בבל, לא השתמעה מהתבדלות היהודים שום שאיפה עמוקה למדינה פוליטית, ודאי שלא למדינה טריטוריאלית, עד המצאתה של הלאומיות היהודית בסוף המאה ה-19 כאנלוגיה ללאומיות המערבית שהייתה אז באופנה.

אין שום הצדקה לזהות את הזיקה היהודית לארץ אבות ישראל, שנבעה מן העלייה לרגל לשם, ומן התקווה לשוב אליה עם ביאת המשיח, עם השאיפה לקבץ את כל היהודים למדינה טריטוריאלית חדשה שמקומה בארץ הקודש העתיקה. באותה מידה אפשר כביכול לטעון שמוסלמים טובים, ששאיפתם העזה ביותר היא לעלות לרגל למכה, מתכוונים בכך להכריז על עצמם כאזרחיה של מי שהיא כיום ערב הסעודית".

עם זאת, ישנם רמזים לכך שאסף מלאך אולי מנסח כתב תביעה. עילת התביעה אומרת שאלו שמקדמים את הטענות האלו, לפיהן הלאומיות היהודית היא רק תוצר של גל הלאומיות הכללית מן המאה ה-19, הם בעצם פוסט-ציונים או אנטי ציונים במסווה מלאך כמו מבקש שנחשוד, שאלו בעצם אותם יהודים אוטו-אנטישמיים שבנט כל כך אוהב.

מעבר לכך, הטענה שלו משרתת את אלו אשר מתנגדים לקיומה של מדינה פלסטינית, משום שאין עם פלסטיני. וכך עונה מלאך בראיון, כנשאל על זכותם של הפלסטינים למדינה:

"כאן אנחנו חוזרים לשאלה מהם המניעים או הצידוקים להקמת מדינת הלאום. המניע אמור להיות הגנה על התרבות של אותו לאום מפני איום או יצירת מרחב למימושו. כאן נכנסות גם שאלות של רמת הבידול של התרבות המדוברת מתרבויות סמוכות וגם המֶשך ההיסטורי של הזהות הזאת, שהרי תרבות אינה דבר שנוצר יש מאין וכאשר היא מגויסת לטובת מאבק פוליטי, היא בדרך כלל לא בעלת תוכן חיובי משמעותי ששווה להגן עליו.

"המשך ההיסטורי של הפלסטינים הוא קצר-מועד, כך שלא הצליחה להיווצר תרבות משמעותית מעבר לתעמולת המאבק בישראל. מדובר בחברה חמולתית, עם שונות קבוצתית גדולה בין השבטים השונים בתוכה, והדבר היחיד שמחבר ביניהם הוא ההתנגדות לישראל. לפלסטיניות אין חשיבות תרבותית נבדלת דיהּ מן הערביות והדבק הסולידרי היחיד שיש לה הוא חלש ולא יכול לשמש גורם מלכד עמוק. לכן אני סבור שגם בעתיד לא תהיה להם מדינה".

כלומר, מלאך, שלאורך ספרו מבקר את ההיסטוריונים התומכים בטענה של היהדות ״כסניף״ של הלאומיות מן המאה ה-19, בעצם אולי בעצמו מדבר בפוזיציה אופיינית מאד ללאומנות היהודית: למי מגיע מדינה? למי שיש תרבות מפוארת וארוכת שנים. ליהודים יש תרבות מפוארת ושאיפות לאומיות של אלפי שנים, לפלסטינים אין, אז לא מגיעה להם מדינה. התביעה הזאת של מלאך, מתיישבת באופן מעניין עם העובדה שאם אני מחפש אודותיו ברשת, הסרטון הראשון הוא הרצאה עבור ארגון ״אם תרצו״, שבית משפט אמר עליה בעבר שיש לה קווי דמיון עם הפאשיזם, ובגדול חבורה די מחורבנתכמובן אהודה על ראש הממשלה).

אז כיצד נתפוס את הלאומיות היהודית?

כפי שד״ר מלאך יודע היטב, שני יהודים, שלוש דעות. כפי שכתבתי בעבר, הטענה לפיה אין עם פלסטיני, היא נסיון לטשטש את העובדה שהייתה נוכחות ערבית במספרים משמעותיים לאורך מאות שנים, ובטרם ימי העלייה הראשונה. כמו כן, אי אפשר לתפוס את היהדות בהגדרה ממצה, וכל נסיון לכך נועד לכישלון. כך גם הניסיון להצדיק את מדינת הלאום או מדינת הלאום היהודית.

כדי לדעת מה נכון לעשות, לא צריך לשאול מה צודק, כי כולם צודקים. צריך לשאול מה אנו רוצים: האם לשלוט על עם של מליונים על ידי כיבוש ומניעת זכויות פוליטיות, או שמא נרצה להישאר צודקים?

מהו אם כן, ״תשובת השמאל״? אני סבור כי כיום לא ברור לרבים בישראל מה מייצג באמת השמאל מבחינת רבות, מה שתורם לניכור כלפי השמאל שלא בצדק, ומלבה מתחים פנים-חברתיים. המתיחות בארץ לא פשוטה, ולא נראה שזה משתפר בקרוב.

אמרו לי שהמילה ״שמאל״ מעוררת אנטגוניזם, ועדיף שלא לעצבן אנשים כדי שייכנסו יותר לאתר. על כך אני אומר, שמי שמתעצבן מעצם המילה שמאל, צריך לחשוב עם עצמו מדוע הוא כל כך שונא את השמאל. אני מזמין אותו לקרוא כאן ולקבל רושם אחר.

לקריאה נוספת
לקריאה נוספת
  • למה הצבעתי לרשימה המשותפתלמה הצבעתי לרשימה המשותפת
    יוצר אינו ידוע, כאמור בסעיף 27א לחוק זכויות יוצרים בבחירות שהתקיימו השבוע מעריכים כי 20,000 יהודים הצביעו לרשימה המשותפת. אני אחד מהם, ואני רוצה להסביר לכם למה עשיתי זאת (אגב, …
  • חמישה שקרים על החסינות של נתניהוחמישה שקרים על החסינות של נתניהו
    נאום נתניהו. צילום מסך מיוטיוב בנאום החסינות הדרמטי שלו, אותו נאם נתניהו כאילו הוא וינסטון צ׳רצ׳יל בנאומו ״הייתה זו שעתם היפה ביותר״, אמר נתניהו כל מיני אמירות מוזרות בזכות בקשת …

תגובה אחת

  1. שלום עומר. תודה על דבריך הטובים. שמח שמצאת ענין בספר גם אם לא הסכמה לכל דבר.
    לא אתייחס כמובן לכל הנקודות אבל הנה בקצרה.
    במקומך, הייתי מוותר על המשפט של אם תרצו והפשיזם. התרשמתי שיכולת הדיון שלך גבוהה יותר מאשר השאלה איזה תוצאה עולה ראשונה כשאתה מחפש על מישהו בגוגל ומה זה בדיוק אומר…
    לעצם השאלה החשובה על המשמעות של המשך הארוך לשאלת הצידוק של זכות להגדרה עצמית – הספר באמת איננו עוסק בכך אלא בשאלה ההיסטורית האם היסוד הלאומי ביהדות חדש או לא. התייחסתי לזה קצת בפרק 4 סע' 3 (עמ' 121-124). אבל זה באמת מצריך ספר אחר…
    את עמדתי על הלאומיות הפלסטינית תוכל למצוא בצורה מלאה יותר מאשר שני המשפטים מתוך הראיון, במאמר הזה –
    https://www.ariel.ac.il/images/stories/site/management/rd/social_publications/mamarim20/16.pdf
    ובקיצור – אין תשובה "אמיתית" לשאלה אם יש או אין עם פלסטיני. אלו שאלות של הגדרה. אבל מה שאני מראה שאם מנתחים את הצידוקים השונים למתן זכות להגדרה עצמית, אין ספק שהמשך הארוך וקיומה של מסורת מדינית מחזקים מאוד את תוקף התביעה להגדרה עצמית.
    אשר על כן אני סבור שזכותם של היהודים להגדרה עצמית כקבוצה מובחנת בעלת משך ארוך אינה שווה ועולה לאין ערוך על זו של הפלסטינים, שהם קבוצה מובחנת רק מאז עליית הציונות והקמת מדינת ישראל, וגם מאז מעורבים בכך היבטים פוליטיים ומניפולטיביים מאוד, ובסופו של דבר רבים מהם מרגישים עד היום בעיקר חלק מן האומה הערבית הגדולה.
    אך טוב
    אסף

השאר תגובה