האם הסכם אוסלו היה שגוי?

שטחי A
סה״כ עושה חשק להיכנס

בפוסט הקודם, דיברתי על הביקורת החזקה כלפי אוסלו. כעת אני מבקש להתמודד עם הביקורת, ולטעון כי למעשה זו ביקורת מזויפת, שכל כולה נובעת מתפיסה אידיאולוגית של ארץ ישראל השלמה, ולא כביקורת עניינית מטעמים השייכים לעניין.

נשים את הדברים על השולחן: אלו שמתנגדים לאוסלו, בעצם מתנגדים לכל אפשרות של ״ויתור על שטחים״, משום שהשטחים הם שלנו בציווי אלוקי. ההבדל האמיתי בין השמאל לבין ימין נעוץ בדיוק בנקודה הזאת: הימין סבור שהשטחים הללו שייכים ליהודים, לא משנה מה. משום שיש שם ערבים, ולא ניתן להרוג את כולם, אז יש לספח את השטחים ולהחיל בהם משטר צבאי, כפי שאמר משה פייגלין רק לאחרונה. נכון, לא כל הימין יודה בכך בפה מלא: ישנם פוליטיקאים מן הימין שבכוונה לא יאמרו זאת, שהרי לומר את האמת פירושו לעורר ביקורת. ובשביל מה לעורר ביקורת? עדיף לשמור על עמימות. אולם, בסופו של דבר, אם נדחוק אותם לפינה, זוהי דעתם ביחס לשטחים.

השמאל לעומת זאת, הוא מי שמתנגד למשטר צבאי, ומבקש לשים בעדיפות עליונה את איכות חייו, על חשבון ההחזקה בשטחים. עמדה ״שמאלנית״, היא לא עמדה שמתכחשת לקשיים הרבים הכרוכים בפתרון מדיני. היא אפילו לא אומרת אם זה אפשרי או לאו. כל שאומר השמאל, בסופו של דבר, הוא שבמכלול כל השיקולים, מוטב לנו בלי השטחים הכבושים, ולכן מותר לכל הפחות לשאוף להיפרדות כאידיאל.

ההסכם לא כשל עקב כוחות טבע

הסכמי אוסלו לא היו הסכמים על הקמת מדינה פלסטינית. בהגדרה, הם היו הסכמי ביניים, וזאת עד להסכם הסופי בין הצדדים שהיה אמור להיחתם באופן תיאורטי בשנת 1999, קרי חמש שנים לאחר אוסלו א'. ההסכם הסופי בין ישראל לפלסטינים לא נעשה בסופו של דבר, ולכן גם מן הבחינה הזאת, הסכמי אוסלו לא היוו הצלחה.

הסכם השלום עם ירדן
הסכם השלום עם ירדן. גם הוא הודות לאוסלו.

אולם הכישלון להגיע להסכם קבע, אינו מלמד שלא היה לכך סיכוי מלכתחילה. מדובר בכשל החוכמה בדיעבד: עצם העובדה שהסכמי אוסלו לא נגמרו בסופו של דבר בהסדר קבע, אין משמע כי מדובר בהשתלשלות אירועים דטרמיניסטית לפיה ההסכם היה חייב להיכשל בסופו של דבר. ההיסטוריה היא יותר מקרית ממה שנדמה לנו לפעמים: אם גברילו פרינציפ לא היה עוצר לקנות לעצמו סנדוויץ' ב-28 ליוני 1914, הוא לא היה מבחין במקרה ביורש העצר האוסטרו-הונגרי פרנץ פרדיננד נוסע במכונית עם אשתו, ההתנקשות בפרדיננד לא הייתה מתרחשת, ומלחמת העולם הראשונה לא הייתה פורצת.

באופן דומה, לו רבין לא היה נרצח, יתכן שהסכם הקבע היה מבשיל בסופו של דבר. נכון, גם ללא רצח רבין, קיצוניים פלסטיניים היו נחושים להילחם בקולות הפרגמטיים בחברה הפלסטינית, על ידי ביצוע פיגועי טרור רצחניים (וגם ברוך גולדשטיין אחד). אולם רבין היה נחוש ליישם את ההסכמים, דבר אשר יצר אמון בצד השני, אמון אשר ממנו ניתן היה להיבנות, לו רבין היה חי כדי להמשיך זאת, וכן בהנחה והיה נבחר בבחירות לראשות הממשלה של שנת 1996.

להסכם הייתה תמיכה רחבה

כיום הימין טוען, כי ממילא רבין לא היה נבחר, גם אם לא היה נרצח. עוד אומרים "השמאל המיט עלינו את אוסלו", כאילו השמאל הוא איזה מיעוט תובעני. אולם, בימי אוסלו, הייתה לו תמיכה חזקה ביותר מן העם. אפילו נתניהו הכיר בכך שיותר מחצי מן העם האמין בהסכמי אוסלו בתקופת ההסכמים.[1] רצח רבין, הטבח במערת המכפלה של ברוך גולדשטיין ופיגועי טרור רצחניים אשר ביצע חמאס, תקעו טריז בגלגלי התהליך ומנעו הגעה להסכם קבע. התהליך נפגע גם עם בחירתו של נתניהו לראשות הממשלה, אשר מאן לבצע את הפעימה השנייה של הסכמי אוסלו (הסכמי וואי), ונעצר סופית עם פיצוץ השיחות בקמפ דיוויד בין ערפאת לראש הממשלה אהוד ברק בשנת 2001 ופרוץ האינתיפאדה השנייה עקב כך (לפי סאיב עריקאת, בקמפ דיוויד דווקא הגיעו להסכמות מתקדמות, אלא שלא ניתן מספיק זמן לתפור את כל הפרטים).

שנית, נבחן את אוסלו לא כהסכמי ביניים אלא באופן בו הם פעלו בפועל: הקפאת מצב ארוכה, שבה הזמני הוא קבוע והקבוע הוא זמני. בתקופת אוסלו ישראל ספגה פיגועי טרור קשים, כפי שאכן מתנגדי ההסכם ניבאו ("אין שלום עם ערבים" אמרו אז). אולם הפיגועים אשר בוצעו בתקופת אוסלו, בוצעו בעיקרם על ידי החמאס, ארגון פונדמנטליסטי רצחני, אשר מתנגד לפתרון שני המדינות ולא על ידי אש"ף עמו נחתם ההסכם: באוסלו אש״ף התחייב על הפסקת הטרור מן הצד שלו, וכך היה (אש"ף לא ביצע כארגון אף פעולת טרור כנגד ישראל עד לאינתיפאדה השנייה). כמו כן, מספר הפיגועים אשר בוצעו כלפי ישראל דווקא ירד בתקופת אוסלו (אף על פי שמספר הנפגעים מהם עלה).[2]

נתניהו בהסכמי וואי
נתניהו בהסכמי וואי. שני הצדדים מיהרו לחפש אלכוג׳ל לחטא את היד אחר כך. צילום: Gettyimages.​

אגב חמאס, החמאס חייב את התעצמותו לא רק להסכמי אוסלו, אלא במידה רבה לממשלת ישראל, בין השאר בהחלטה של ראש הממשלה רבין בשנת 1992, לגרש 415 פעילי חמאס לדרום לבנון, מה שהביא להתעצמות ולשכלול יכולותיו של חמאס.[3]

אז תבטלו נו

שתבינו, אוסלו איתנו עד היום: ממרחק הזמן, ניתן לקבוע כי הסכמי אוסלו תרמו לביטחונה של מדינת ישראל. העובדה שאוסלו אפשר את הקמתה של הרשות הפלסטינית, מה שהביא בסופו של דבר לשיתוף פעולה בטחוני ומניעת טרור, גם אם חלקית, על ידי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים. גם בימי ערפאת היו ניסיונות פנים-פלסטיניים למיגור הטרור (למשל, מעצר אנשי חמאס "וגילוח זקניהם" על ידי הרשות בלחץ ישראל בשנת 1996[6]), אולם יש להודות על האמת, והיא שהטרור היכה חזק בישראל לסירוגין בימים שלאחר אוסלו ועד למותו של ערפאת, כאשר ערי הגדה שימשו לערי מקלט לאנשי חמאס.

עם זאת, מאז מותו של ערפאת ועד היום, שיתוף הפעולה הביטחוני הישראלי-פלסטיני הוא חיוני ביותר לביטחונה של מדינת ישראל. גם בצה"ל מודים כי שיתוף הפעולה הביטחוני מאז נבחר אבו מאזן ליו"ר הרשות הפלסטינית, התיאום הביטחוני הישראלי-פלסטיני מניב הישגים וחשוב לשמירת הסדר הציבורי ולביטחונה של ישראל.[7] בנוסף לאמור, הסכמי אוסלו אפשרו את הסכם השלום עם ירדן, שגם הוא נכס בטחוני בגבולה המזרחי של מדינת ישראל.

להסכם היבטים כלכליים חיוביים

האוטונומיה אשר ניתנה באוסלו, לא הונחה על השולחן בפעם הראשונה על ידי איש שמאל כמו יוסי ביילין, אלא דווקא על ידי הליכוד בראשות מנחם בגין, במסגרת הסכם השלום עם מצרים. מתן אוטונומיה לפלסטינים, אין משמעה מדינה פלסטינית, שהרי מבחינה ביטחונית ישראל היא עדיין הריבון החזק בשטחי הגדה. למעשה, במידה רבה הסכמו אוסלו פשוט שחררו את מדינת ישראל מאחריות לדאוג למערכת החינוך הפלסטינית, לשיטור פנים-פלסטיני, למערכת הבריאות הפלסטינית ועוד. במקום להשקיע את הכספים הללו בפלסטינים, הכסף משמש להתפתחות הכלכלה בישראל.

יאסר ערפאת
אתה רציני שביטלו את הלייקים באינסטה?

אגב, לפי מכון הייצוא הישראלי, יעד הייצוא העיקרי לשנת 2017 הייתה ארה"ב עם 11.3 מיליארד דולר, אחריה בריטניה עם 4.3 מיליארד דולר ואחריה סין עם 3.2 מיליארד דולר.[4] נתונים אלו מתבססים על נתונים המתקבלים מן המכס, ולכן אינם כוללים את הסחר עם הרשות הפלסטינית, המתבסס על נתונים ממע"מ. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לעומת זאת, הייצוא הישראלי לרשות מסתכם בכ-3.6 מיליארד דולר לשנת 2017, כלומר מדובר במוקד הייצוא השלישי בגודלו של מדינת ישראל,[5] וזאת כאשר מדובר דה פקטו בישות מדינית עוינת מבחינתה של ישראל.  מעבר לכך, למהפך במעמדה המדיני של ישראל היו פירות כלכליים, שהרי בשנתיים שלאחר ההסכמים גדלו ההשקעות הזרות בישראל פי 30, וזאת לאחר שהחרם הערבי חדל להשפיע על חברות בינלאומיות גדולות. היצוא הישראלי גדל במאות אחוזים והאבטלה ירדה משמעותית.

A זה ערבים, B זה ביניים, C זה סלנו

הטענה הרווחת נגד אוסלו, היא שבעצם שנמסרו שטחי מולדת "שלנו", ומדינת ישראל לא קיבלה דבר בתמורה.  האם הפלסטינים קיבלו "מתנת חינם" בהסכמי אוסלו? האם ישראל נתנה את השטחים השייכים לה בתמורה לנזיד עדשים?

שטחי הגדה, אשר בחלקם הועברו לחזקת הרשות הפלסטינית בהסכמי אוסלו, נכבשו על ידי ישראל במלחמת ששת הימים. הם לא היו שייכים למדינת ישראל מבחינת הדין הבינלאומי, שהרי הדין אינו מכיר בכיבוש שטחים כפעולה חוקית. אפשר לטעון שהשטחים גם לא היו שייכים לירדן ממנה נכבשו (אשר ממילא ויתרה על החזקה בשטחים הללו, כאשר ב-1987, הכריז חוסיין מלך ירדן על ניתוק הקשר המנהלי והמשפטי בין ירדן לבין הגדה המערבית), ואולי אף לטעון שהם לא היו שייכים לערביי פלשתינה, אף על פי שהם היו מי שהחזיק בהם בפועל לאורך שנים ארוכות. המציאות היא שהשטחים, כמו ארץ ישראל כולה, היו נתונים לגחמתם של אימפריות לאורך ההיסטוריה, אולם משאיבדו האימפריות את האחיזה בהן, לא ניתן לטעון שהשטחים פשוט "בשלים ללקיחתם" על ידי מי שתופס חזקה בהם.

השטחים אינם ״טרה נוליוס״ ( Tera Nullius בלטינית, "אדמה אשר אינה שייכת לאיש") שהרי הם לא היו ריקים מעולם, אלא תמיד היו מאוכלסים על ידי אוכלוסייה ערבית. בעולם שבו המשפט הבינלאומי הפומבי מהווה בסיס ליחסי גומלין גלובליים בכל העולם, וכל מדינה קיימת מאמצת בצורה זו או אחרת את הרטוריקה של המשפט הבינלאומי, אין אפשרות להצדיק לקיחת שטח על ידי כיבושו, והוא הדין לגבי שטחי יהודה ושומרון.

נקודה זו לעיל, מעלה את שאלת השאלות: מכוח מה טוענת ישראל להחזקה בזכות של שטחי הגדה? נקודה זו היא לב המחלוקת העומדת ״במשפט אוסלו״, אף על פי שהדיון מוסווה כדיון בטחוני. מתנגדי אוסלו בסופו של דבר, לא התנגדו מטעמים ביטחוניים. המתנגדים עשו שימוש בנימוקים ביטחוניים לרוב, כדי להסוות את הטענה, לפיה השטחים הללו שייכים לעם היהודי מכיוון שכך הובטח לאברהם אבינו על ידי אלוהים. השלטת ריבונות יהודית בשטח היא ציווי אלוהי, ומתנגדי אוסלו, בתור הסגנים והשליחים של אלוהים על פני האדמה, צריכים לוודא שהציווי הזה יכובד.

[1] "נתניהו: לא מתחרט על הסכם וואי" ערוץ 7 (25.8.2002). לקריאה לחצו כאן.

[2] חיים רמון "לא ההסכם כשל: האמת על תהליך אוסלו" מקור ראשון (31.8.2018). לקריאה לחצו כאן.

[3] אדם הופמן "לא פתרון קסם" עדכן אסטרטגי כרך 19 גליון 2, יולי 2016. לקריאה לחצו כאן.

[4] מכון היצוא "התפתחויות ומגמות ביצוא הישראלי" דו"ח סיכום לשנת 2017 (מרץ 2018). לקריאה לחצו כאן.

[5] "סיכום מאזן התשלום של מדינת ישראל" הלמ"ס (8.3.2018). לפרסום לחצו כאן.

[6]Steve Erlanger "A life of unrest" New York Times (15. 7.2007). קראו כאן

[7] רס"ן טלי קרויטרו "פסק זמן באיו"ש" מערכות גיליון 445, אוקטובר 2012. להורדה לחצו כאן

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: