מדינה היא מושג חילוני

אם כן, לפי חלקים גדולים ביהדות האורתודוכסית, הרעיון של “מדינה יהודית” הוא בעצם משהו שלא מתיישב עם הנחות היסוד חלקים ביהדות כפי שהיו במשך 2000 שנות גלות, וממילא מדינה היא מוסד חילוני, אשר אין לו כל זיקה לדת. גם כיום, ניתן לזהות ללא קושי כי כיום מרבית הזרמים הדתיים-חרדיים ברובם אינם ציוניים בעצמם, שהרי הרעיון של מדינה יהודית אינו אשר קמה על ידי חילונים אינו אפשרי מבחינת תפיסת עולמם (נחשב לדידם ניסיון “לדחיקת הקץ”, קרי עבירה על שלוש השבועות המופיעות במסכת כתובות (קיא, א) ובלשון שיר השירים “שלא ידחקו את הקץ”). מבחינת המיתוסים המלכדים אותה, הדת היהודית אינה בנויה סביב הלאום היהודי, אלא על קיום המצוות ההלכתיות (“אין אומתנו אומה אלא בתורותיה”[5]). היהדות אינה מקדשת את אדמת ארץ ישראל כתנאי לקיומה, ואינה מנכסת לעצמה זכויות מתוקף קדושה זאת.

ומה לגבי הציונות? ובכן, אם היהדות עצמה אינה דורשת את ארץ ישראל כתנאי, והדת אינה מכירה במדינה החילונית ובמנגנון השלטוני, הטענה לפיה לעם היהודי זכות היסטורית עקב הבטחה אלוקית בארץ ישראל נחלשת. אם הדת היהודית עצמה אינה מכירה במדינה, מדוע המדינה קמה על בסיס טענות תיאוקרטיות? צריך להודות על האמת: הציונות היא מושג חילוני, וההצדקות הדתיות המובאות בשמה, אינן מהוות פרשנות כנה של המסורת היהודית, אלא שעטנז של מוטיבים יהודיים עם תפיסות עולם מודרניות-חילוניות ולאומיות.

ומה הן בכל זאת ההצדקות לקיומה של מדינת ישראל?  מהי משמעותה של תפיסת עולם ציונית, בהנחה שזכותה של מדינת ישראל אינה שואבת את הצדקת ממקורות תיאוקרטיים? ראשית כל, במידה רבה עצם העלאת השאלה הזו מהווה מכשול לכשעצמה. האם תושביה הראשונים של ארה”ב חיפשו הצדקות מוסריות והיסטוריות להקמתה של הפדרציה, ולגזלת האדמות מידי האינדיאנים? האם תושביה של אוסטרליה פעלו מכוח צדק היסטורי כאשר הקימו מדינה על חשבון האבוריג’נים? הרי גם שטחים אלו נכבשו במלחמה (עם זאת, ההבדל בין המצבים הנ״ל וכיבושים לאורך ההיסטוריה, לבין הכיבוש הישראלי באיו״ש, הוא שהכיבוש הישראלי באיו״ש עודנו חי וקיים גם היום, ושולל חוקית זכויות אזרח מנתיני הכיבוש).

אינטרס לא שווה לזכות

האינטרס של היהודים לבית בארץ ישראל, אינו מעניק זכות כזאת לכשעצמו. השאיפה עצמה להגדרה עצמית היא אינה משהו ייחודי לעם היהודי, והיא לבדה אינה הצדקה לקיומה של מדינת ישראל.

אולם ככל שלמדינות המודרניות כיום יש זכות להתקיים, כך גם לישראל: הכרה בינלאומית, שימור זהות לאומית, והגנה על לאום הנרדף תקופה ארוכה במיוחד לאורך ההיסטוריה. העם היהודי ספג קורבנות בשיעור חסר תקדים עקב מאורעות מלחמת העולם השנייה והמאורעות הנלווים לה. לאור כך, היה ראוי להקים לעם היהודי בית משלו, שם יוכל להיות בטוח וחופשי לממש את זהותו הלאומית. הלאום היהודי הוא מיוחד מכמה בחינות, אולם בין השאר בכך שהוא נרדף עד כדי ניסיון מאורגן להשמדתו, ובכך שעד ימינו יהיו מי שמבקשים לכלותו. כדי לשמור על הלאום היהודי באמת, הוא צריך ריבונות עצמאית משלו.

רק במדינת לאום ריבונית יש אפשרות לעם היהודי, לשלוט על הגירה באופן המאפשר שמירת רוב יהודי, ולהוות בית לפזורה הלאומית, ולכונן מערכת שלטונית המביאה לידי ביטוי את ערכי התרבות של הלאום היהודי. בנוסף לרצון העם היהודי לשמר את קיומו, עומדות הצדקות נוספות מתחום המשפט הבינלאומי: הצהרת בלפור, החלטת האו”ם בכ”ט בנובמבר, הסכמי שביתת הנשק לאחר מלחמת העצמאות, בניית הארץ מזה כ-70 שנים ועוד. כל אלו מהוות הצדקה יציבה לקיומה של מדינת ישראל, בתוך גבולות 1967 לכל הפחות. לאורך שנות קיומה של המדינה, עם התחזקות היישוב היהודי בארץ ישראל, הולכת ומתחזקת ההצדקה לקיומה של מדינת ישראל, לאור זכותו של העם היושב בישראל להגדרה עצמית.[6] כל עוד ניתן היה לכונן את הבית הזה בארץ ישראל, מה טוב, שהרי בכל זאת, 2000 שנים שהעם היהודי ביקש לשוב לצור מחצבתו. אולם, לא בכל מחיר: ישיבה בארץ ישראל היא שאיפה ראויה, אבל עצם השאיפה לריבונות בארץ ישראל אינה מעניקה זכות כזו. שהרי, אחרת, חייבים בהכרח לטעון כי עומדת זכות כזו גם לפלסטינים.

עם זאת, השאיפה של העם היהודי לגור בארץ ישראל, אינה ראויה לאותו מעמד מוסרי כמו הישיבה בשטחי איו”ש: הישיבה בתוך הקו הירוק אינה כרוכה בשלילת זכויות אזרחיות מעם אחר, וכן אושררה בהסכם עם שכנותיה לאחר מלחמת הקוממיות, אשר לאחריה קיבלו הערבים בשטחי ישראל אזרחות מלאה (אם כי, הדבר נעשה בתהליך הדרגתי, ורק לאחר ביטולו המלא של הממשל הצבאי ב-1968 על ידי ממשלתי של לוי אשכול). כמו כן, ממילא התקופה שלאחר מלה”ע ה-2 הייתה מאופיינת בחילופי שטחים ואוכלוסיות בכל רחבי העולם, וגם ארץ ישראל אינה שונה מבחינה זו.[7]

הישיבה בשטחים הכבושים היא סיפור אחר לגמרי: היא לא מייצגת שום הסכמה עם ישות נוספת, וכרוכה בשלילת זכויות אזרחיות בסיסיות ביותר מעם שלם. אין זה ראוי בשם הציונות להצדיק שלילת זכויות אזרחיות מעם אחר, ופרקטיקה זו של שלילת זכויות, היא אימננטית לישיבה הישראלית בשטחי יו”ש. כפי שאמר, פעיל ציוני ידוע יחסית, ושמו בנימין זאב הרצל: ״קראתי פעם לציונות אידיאל אין סופי, ואני מאמין באמת כי גם לאחר השגת ארצנו, ארץ-ישראל, לא תחדל מלהיות אידיאל; כי בציונות כפי שאני מבין אותה, כלולה לא רק השאיפה אל כברת ארץ מובטחת כחוק בשביל עמנו, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית” (תיאודור בנימין זאב הרצל, “מדינת היהודים”).

שאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית, לא מתיישבת עם שליטה בעם אחר ושלילת זכויותיו, לא משנה מהי התפיסה שלכם כלפי מוסר ורוחניות. אם הציונות היא רצון לכונן מדינה יהודית בארץ ישראל, ואם אנו רוצים שהיא תהיה גם דמוקרטית (ולו גם בסטנדרטים המקלים ביותר להגדרה של דמוקרטיה), היפרדות מהפלסטינים היא לא מעשה אנטי ציוני, אלא דווקא הכרח ציוני. אין דמוקרטיה שבה לאחוז כל כך גדול מן האוכלוסייה שלה אין זכויות בסיסיות כמו הזכות לייצוג פוליטי. כמו כן, במדינה יהודית רצוי שיהיה רוב יהודי, ולא מיעוט יהודי, וזה לא משנה גם אם קצב גידול האוכלוסייה הערבית לא עולה על זו של האוכלוסייה היהודית. אם האוכלוסייה הערבית בין הירדן לים מהווה בערך 50% מכלל האוכלוסייה, אזי אין רוב יהודי, ובוודאי שלא רוב משמעותי כפי שראוי שיהיה.

[1] ניתן לראות בהקשר הזה את המתווה המוצע ביוזמת ז’נבה.

[2] ד”ר עו”ד שמואל ברקוביץ’ “הצעות לטרנספר של השכונות הערביות במזרח ירושלים” (7.6.2016) המכון הישראלי לדמוקרטיה. לקריאה לחצו כאן.

[3] רן לוי מארח את ליאורה רביד ״כת המגילות הגנוזות – מלחמת בני האור בבני החושך״ עושים היסטוריה (16.10.2016). להאזנה לחצו כאן.

[4] סיימון שאמה, הסיפור של היהודים, Simon Schama 2013, תרגם אביעד שטיר, הוצאת ידיעות ספרים (2017). אציין אגב כי ככל הנראה, הסיפור על רבי יוחנן בן זכאי אינו מדויק, שהרי המצור באותה תקופה נוהל על ידי טיטוס, אולם ישנן עדויות לכך שיוחנן בן זכאי אכן ״עשה עסקה״ עם השלטונות ברומא, והעביר את מרכז הכובד היהודי מירושלים ליבנה. משם הוא נדד לציפורי שבגליל ולמקומות נוספים ובסופו של דבר, עם ההבנה שאין מרכז כובד יהודי,  ייסד רבי יהודי הנשיא את המשנה, והיהדות הפכה עניין למשפטנים חכמים במקום עניין לכוהנים בעלי פריווילגיות מלידתם (אמוץ עשהאל ״מצעד האיוולת היהודי״ ידיעות ספרים (2019), עמ׳ 277).

[5] רבי סעדיה גאון, ספר האמונות והדעות, מאמר ג’. ניתן לקרוא הסבר על כך כאן.

[6] רות גביזון “המדינה היהודית: הצדקה עקרונית ודמותה הרצויה”, תכלת, גיליון 13. ניתן לקרוא כאן.

[7] Bernard Wasserstein “European Refugee Movements After World War Two” BBC (17/2/2011) . לקריאה לחצו כאן