האם יש עם פלסטיני? (חלק ב׳)

בחלק א׳ הבנו את הסיבות ליצירת הטיעון בדבר ״אי קיומו״ של העם הפלסטיני. אני סבור כי הטיעון המנסה להכחיש את הלאום הפלסטיני הינו שגוי מיסודו, שהרי שאלת הלאום לא אמורה להיות השאלה: ערבים בארץ ישראל, לאורך השנים, היו גם היו. לא ברור כמה ערבים היו בארץ ישראל עד המאה ה-18, לא ברור אם מספרם היה מועט או רב, אם מרביתם היגרו אליה מסעודיה או מצרים, או אם תפיסתם הלאומית הייתה פאן-ערביות תוך שמירת אמונים לסוריה כמנהיגה אפשרית של העולם הערבי.[1] עם זאת, את האמת אין לכחד: ארץ ישראל לא הייתה ריקה מערבים בימי העלייה הראשונה לארץ ישראל. בשנות ה-70 של המאה ה-19 חיו בארץ ישראל כ-350,000 ערבים (בסוף העלייה הראשונה, עמד מספרם של היהודים בארץ ישראל בתחילת המאה ה-20 בישראל על 55,000 יהודים, פחות משישית ממספר הערבים). ב-1914, מספרם של הערבים היה כ-600,000 נפש, כאשר מקורו העיקרי של הגידול המשמעותי באוכלוסייה הינו ריבוי טבעי, ולא הגירה. בזמן הקמתה של מדינת ישראל, היו בארץ ישראל קרוב ל-1.3 מיליון ערבים, כאשר כאמור, השפעתה של הגירה מבחוץ על גודל האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל באותן שנים לא הייתה משמעותית כלל, ועיקר הגידול באוכלוסייה נבע מריבוי טבעי.[2]

אלו המדברים כנגד קיומו של עם פלסטיני, מנסים ליצור ולהזין נראטיב כוזב לפיו ארץ ישראל הייתה שממה אחת גדולה עד שהגיעו העולים היהודים, ואילו הערבים פשוט מנסים לגזול את הארץ אשר כביכול לא הייתה שלהם מעולם. לעתים בהקשר זה מצטטים את הסופר הידוע מארק טוויין, אשר טייל בישראל במאה ה-19 וכתב על כך בספרו "מסע תענוגות בארץ הקודש", ושם תיאר אץ הארץ כנראית כולה ריקה מאדם. עם זאת, אלו הנתלים בדבריו של טווין, פחות מזכירים את דבריו של אחד העם, אשר ב-1891 פרסם מאמר בשם "אמת מארץ ישראל", ושם כתב:

"רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי ארץ ישראל היא עתה כמעט כולה שוממה, מדבר לא זרוע, וכל הרוצה לקנות בה קרקעות יבוא ויקנה כחפץ לבו. אבל באמת אין הדבר כן. בכל הארץ קשה למצוא שדות-זרע אשר לא יזרעו".[3]

אחד העם ראה את הארץ כפי שהיא, קרי מלאה בערבים. אמנם חלק גדול מהם עזב /גורש/ ברח במלחמת השחרור וכפרים שלמים ננטשו (חלקם אגב נהרס באופן מכוון כדי לטשטש את הזיכרון ההיסטורי מקיומם של ערבים החיו בו בעבר[4]), אך ברור שהייתה כאן נוכחות ערבית רציפה לאורך שנים. כמה שנים? לפחות כמה מאות, אבל זה לא באמת משנה.

אחד העם. מתוך ויקיפדיה

כול האמור מביא אותי להתייחס למישור נוסף של הטיעון נגד קיומו של העם הפלסטיני. מהו לאום? מהו עם? מהי אומה? באופן פשטני, מדובר בהגדרה של מונח מתחום לימודי האזרחות או מדעי המדינה. לפי הספר "להיות אזרחים בישראל", המשמש בתוכנית הלימודים ללימודי אזרחות בישראל, לאום הוא קבוצת אנשים שיש להם מאפיינים משותפים ושאיפה להגדרה עצמית. לרוב לאום מבוסס על יסודות משותפים כמו: מוצא, תרבות, שפה, מסורת, היסטוריה ולעיתים גם דת. הפלסטינים הם דוברי אותה שפה (ערבית), כמעט כולם שייכים לדת האסלאם, מוצאם בחבל הגיאוגרפי ארץ ישראל והלבנט (בה הם שואפים להגדרה עצמית ושלטון אוטונומי) ויש להם תרבות ומנהגים משותפים.

על פניו, האוכלוסייה הערבית החיה בישראל היא לאום לכל דבר ועניין. נכון, האומה הפלסטינית "נזכרה מאוחר" יחסית, והתעוררה כאמור רק בפתח המאה ה-20, אולם לאומיות היא ממילא תופעה חדשה באופן יחסי. בחקר תופעת הלאומיות באקדמיה, אחת הגישות הבולטות היא הגישה המכונה "הגישה המודרניסטית" ביחס ללאומיות, הגורסת כי הלאומיות הוא רעיון הנעדר בסיס היסטורי טבעי, ונוצר למעשה רק במאה ה-18. בבסיס הגישה, עומדת התפיסה כי לאורך מרביתה של ההיסטוריה האנושית, בני האדם היו נתינים של אימפריה כזאת או אחרת, ולא הייתה שאיפה לאחדות אתנית בתוך הממלכה או האימפריה, ולמעשה הסדר הישן כלל לא העלה על דעתו רעיונות לאומיים. חוקר הלאומיות ארנסט גלנר, טוען כי הלאומיות צמחה בתקופה המודרנית, הודות לתמורות הטכנולוגיות של המהפכה התעשייתית. בחברה התעשייתית שהתהוותה עם המהפכה התעשייתית, אשר אופיינה בצמיחה מפתיעה ובשינויים מתמידים, עלה הצורך לייצר שפה משותפת בין כל בני החברה, על מנת לאפשר ניידות עובדים במסגרת חברה צומחת ומשתנה. לשם כך נוצרה מערכת חינוך בניהול המדינה, אשר הנחילה לנתיני המדינה תרבות וערכים משותפים, אשר מטרתם להקל על האליטה החברתית לקבל שיתוף פעולה מצד המעמדות הנמוכים בחברה.[5] חוקר לאומיות נוסף וידוע מן האסכולה המודרניסטית, בנדיקט אנדרסון, מציין שינויים תרבותיים כמו התפשטות הדפוס ("קפיטליזם הדפוס") וירידת ערכי הדת בעקבות הרפורמציה הלות׳רנית, כגורמים אשר תרמו לעלייתה של הלאומיות באירופה (ומשם לשאר העולם), בעת החדשה.[6] לפי גישה זו, לאום הוא מעין מצב פסיכולוגי, תודעה קולקטיבית של אנשים מקבוצה מסוימת, הרואים עצמם כחלק מלאום.[7]

בהמשך לאמור לעיל, אם מקבלים את התזה של הפרופ' הידוע יובל נח הררי בדבר מנגנונים "בין-סובייקטיביים",[8]  נבין כי לאום ולאומיות הם פשוט מנגנונים מודרניים יותר לשיתוף פעולה בין קבוצות גדולות של אנשים, בדומה לכסף, דתות ומיתוסים נוספים אשר שימשו ומשמשים לצרכים אלה לאורך קיומה של האנושות (מאז ״המהפכה הלשונית״ כלשון נח הררי, לפני 70,000 שנים). מדובר סה"כ בתוצר של דמיונם של בני אדם: לאום קיים, כל עוד בני הלאום מאמינים שהוא קיים באופן "בין-סובייקטיבי". אם יפסיקו להאמין בו, הוא לא יתקיים. בכך העם הפלסטיני לא שונה מן העם היהודי. רוצה לומר, זה לא שהעם היהודי כתוב באיזה מרשם עמים רשמי ותקף, ואילו הפלסטינים הם איזה עם שקרי קונספירטיבי, אשר אינו ראוי להירשם במרשם העמים הרשמי. אי אפשר לטעון שעם  אחד הוא "דמיוני" ועם אחר הוא "אמיתי", שהרי ממילא עמים קיימים בפועל רק בדמיונם הבין-סובייקטיבי של בני אדם. האם אזרחי ארה״ב הם לאום, אף על פי שמדובר בערב רב של מהגרים מכל העולם אשר נתגבשו רק במאות האחרונות? האם מישהו מציע לשלול מהם את שטחי אמריקה הצפונית?

אולם המקשים ישאלו בכל זאת, מהו ההבדל בין הפלסטינים לבין עמים ערבים נוספים במזרח התיכון? אלו ואלו ערבים, והרי אפילו ח״כ לשעבר מסיעת בל״ד עזמי בשארה[9] אמר כי "אין עם פלסטיני יש רק עם ערבי מהאוקיאנוס האטלנטי ועד למפרץ הערבי". הפלסטינים בהיותם ערבים, לא זכאים לבית לאומי כעם שהרי אינם עם הזכאי להגדרה עצמית. לחילופין, אפשר לומר שיש להם כבר מקום המשמש בית לאומי, אבל הוא כבר קיים בסוריה או בירדן. התשובה לכך היא מורכבת: במזרח התיכון עמים רבים וזהויות אתניות רבות. המדינות הקיימות כיום במזרח התיכון לא נוצרו כמדינות לאום אורגניות, אלא הן שריד לנוכחות אירופאית קולוניאליסטית, כאשר הסכם סייקס-פיקו משנת 1916 בין האימפריה הצרפתית לבריטית על חלוקתו של המזרח התיכון, משפיע למעשה עד ימינו אנו על האזור, למרות שהאימפריות הללו נסתלקו ממנו מזמן. האם ישנו עם עיראקי? עם סורי? אולי צריך לדבר על סונים, שיעים ועלאווים? אולם, האם לאומיות מסוימת נעלית מבחינה מוסרית על לאומיות שהיא תוצר אימפריאליסטי? קיומה של מדינת לאום ילידית, אינו מוצדק יותר או מוצדק פחות, מקיומה של מדינה אשר התהוותה עקב תהליכים פוליטיים מודרניים יותר.[10] הזכות העקרונית של הפלסטינים להגדרה עצמית על ידי בית לאומי, אינה נופלת מזכותם של עמים אחרים לזכות זו. הפלסטינים הם צאצאי שטחה של ארץ ישראל, והם שואפים להקים בית לאומי בשטחי אבותיהם, לא בשטחי סוריה או במדינה ערבית אחרת.

האם יש עם פלסטיני או לאו – זו שאלה פילוסופית יותר מאשר עובדתית, ובכל אופן זו לא השאלה החשובה. השאלה היא, האם לפלסטינים ישנן זכויות בארץ ישראל. העובדה  היחידה שרלוונטית לכך, היא שהפלסטינים ישבו בארץ ישראל במספרים משמעותיים לאורך מאות שנים, ובטרם ימי העלייה הראשונה. כל זאת נאמר לא כדי לתמוך בזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים, או כדי לטעון בזכות המשך הנצחת הנראטיב של הנכבה הפלסטינית. כל זאת בא לומר בפשטות, שהטיעון בדבר אי-קיומו של הלאום הפלסטיני הוא טיעון דמגוגי, ובכך חוטא לעובדות החשובות. אי אפשר להתעלם מן הפלסטינים, הם לא ייעלמו. גורלם קשור בגורל ארץ ישראל, ומי שרוצה מדינה טובה ליהודים, צריך למצוא פתרון לפלסטינים בדרך. מי שרוצה להגיע לפתרון, יתקשה לשכנע בעזרת שימוש בטיעון של ״אין-לאום-פלסטיני״, היות והטיעון מוטעה ורצוף סתירות פנימיות.

[1] יהושע פורת, "התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918-1939", התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה? משה מעוז, ב"ז קידר (1997).

[2] גד גילבר, "מגמות בהתפתחות הדמוגרפית של הפלסטינים", התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה? עמ' 13.

[3] פורסם בפרויקט בן יהודה, וניתן לקרוא בקישור הבא.

[4] לכך דוגמאות רבות. למשל: מלון הילטון וגן העצמאות, נבנו על חורבותיו של בית הקברות המוסלמי עבד א-נבי. רבים משטחיה של תל אביב נבנו בפועל על כפרים ערבים שננטשו ונהרסו (ברובם). למיטיבי לכת, אמליץ על הספר "אחוזת דג'אני" של אלון חילו, אשר מתרחש בימי העלייה הראשונה, באזור אשר היום מהווה את שטחה המוניציפלי של תל אביב-יפו.

[5] ארנסט גלנר "לאומים ולאומיות" האוניברסיטה הפתוחה (1994).

[6] בנדיקט אנדרסון, "קהילות מדומיינות", הוצאת האוניברסיטה הפתוחה (1999).

[7] יצוין כי העם היהודי דווקא מקשה על הגישה המודרניסטית, שהרי העם היהודי קיים כבר כמה אלפי שנים לפחות, תלוי איך סופרים.

[8] פרופ' יובל נח הררי, קיצור תולדות האנושות, הוצאת דביר (2011).

[9] בשארה נמלט מישראל ללא שוב בשנת 2007, לאחר שנחשד בריגול לטובת ארגון הטרור חיזבאללה.

[10] דרור זאבי "רקוויאם לסוריה ועיראק" הפורום לחשיבה אזורית (11.9.2013). קישור למאמר.

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: