האם מדובר במסתננים, מבקשי מקלט או פליטים?

הגירה היא אחד הנושאים המהווים בימינו עניין למחלוקת פחות או יותר כל מדינה מפותחת בעולם. בארה״ב, דונלד ג׳יי טראמפ הטיף לשנאה כלפי מהגרים (״חלקם אני מניח, אנשים טובים״) וזכה בנשיאות. ראש ממשלת הונגריה, ויקטור אורבן, עשה דבר דומה במדינתו.[1] עוינות כלפי זרים הביאה את מועמדת הימין הקיצוני מרין לה פן לסיבוב השני בבחירות לנשיאות צרפת (הישג שיא למפלגה לאומנית באירופה מאז היטלר). באופן כללי, הגירה היא הנושא החם בפוליטיקה האירופית בשנים האחרונות, כאשר המחלוקות בנושא מאיימות לפרק את האיחוד האירופי והאידיאלים הליברלים אותם הוא משקף.[2]

פליטים
הפגנת מבקשי מקלט בכיכר רבין. צילום: אופק כחול

גם בישראל ההסתה נגד פליטים כמעט אינה יודעת גבולות, שהרי הלובי הפוליטי של פליטים בישראל לא קיים, והם נתפסים ״עניין של שמאל בוגדני״. ראש עיריית פתח תקווה, רמי גרינברג, קרא לתושבים לדווח לו על פליטים על מנת להוציא אותם מן העיר, משל היה מדובר במזיק שיש להדביר אותו. רק השבוע התפרסם כי עיריית פתח תקווה מסרבת לרשום ילדים של מבקשי מקלט לבתי הספר בעיר, למרות שבית המשפט חייב אותה לעשות כן.

ראש עיריית פתח תקווה מעדיף לעסוק בשנאת זרים, במקום לעשות משהו עם בעיית הפקקים המטורפים שיש לו בעיר. נראה שהוא למד מראש הממשלה מה מביא קולות באמת. 

אותו סיפור בכל מקום

במרבית החברות בעולם המפותח בהן מתקיים שיח על הגירה, הימין השמרני באוכלוסייה מאמין כי כל דאגה והקצאת משאבים כלפי נתינים של מדינה זרה, באה למעשה על חשבון דאגה לאזרחי המדינה, ולכן מבקש למנוע או לצמצם הגירה למדינתו ככל הניתן. מנגד, השמאל הליברלי אשר שם את הדגש על סולידריות וערכים אוניברסליים, מוכן לקבל הגירה למדינת מגוריו ברמה כזאת או אחרת, לעתים מטעמים של חובות מוסריות או דאגה לחלשים לגבי מקרה פרטי של אוכלוסייה מסוימת, ולעתים מתפיסה גלובלית של גבולות פתוחים. כלומר, ישנן שלוש נקודות מבט אפשריות ביחס לקליטת מבקשי מקלט ״החשודים״ כמהגרי עבודה:

  • התנגדות לקליטתם של מבקשי מקלט, בין אם הם פליטים לכל דבר ובין אם לאו.
  • התנגדות לקליטתם של מהגרי עבודה, ומנגד נכונות במידה כזו או אחרת לקליטתם של פליטים.
  • נכונות לקבל במידה כזו או אחרת לקלוט הן פליטים והן מהגרי עבודה.

בישראל כמו במדינות רבות, הנושא של הגירה קשור בסכסוכים הפוליטיים בנקודות שונות בעולם, ובפליטים ובעקורים שסכסוכים אלו מייצרים. אמנם, מדינת ישראל לא הביעה מעולם נכונות לקלוט פליטים בחקיקה פנימית, אולם במישור המשפט הבינלאומי, חתומה מדינת ישראל על אמנת הפליטים הבינלאומית של האו״ם משנת 1951.

לאורך מרבית שנות קיומה, התמודדה מדינת ישראל עם שאלות דמוגרפיות מהותיות מכיוון של האוכלוסייה הערבית-ישראלית או הפלסטינית, אולם פחות עם פריצות בגבולותיה ושטף של מהגרים ממדינות מתפתחות. מבחינת מדינת ישראל,  מחויבויותיה לאמנת הפליטים ומטרותיה, לא ממש הועמדו למבחן.[3] השינוי החל בשנת 2004, אז החלו לישראל להגיע ראשוני מבקשי המקלט מסודאן.

נדמה כי המחלוקת בנושא נסבה סביב קביעה עובדתית פשוטה – האם מדובר בפליטים או האם לאו?

רמי גרינברג
רמי גרינברג, ראש עיריית פתח תקווה. צילום באדיבות: Pornhub.com. סתם, זה צילום מסך מיוטיוב.

האם מדובר בפליטים?

אוכלוסיית מבקשי המקלט מורכבת בעיקר ממבקשי מקלט אפריקאים מסודאן ואריתריאה. במקרה של מבקשי מקלט אריתראים, המהווים את רוב אוכלוסיית מבקשי המקלט בישראל, מדובר במדינה שעצם התושבות בה היא עילה לרדיפה שלטונית. רבים מן האריתראים הנמצאים בישראל מדווחים על כך שנסו מפני שירות צבאי ממושך בתנאיי עבדות בצבא מדינתם, אשר לו היו מנסים לחמוק ממנו היו הם ובני משפחתם נדונים לעונשי מאסר ממושכים (עם או בלי משפט) ולעינויים ואף להוצאה להורג.

אותו ״שירות״ ממושך הוא למעשה עבדות בפרך עבור המדינה בכל מיני עבודות, החל מגילאי 18 ועד שיוכל העבד לעמוד בכך או להגיע לגיל 55 (כאשר כאמור מי שעורק מן השירות, צפוי לעינויים או המתה). מבחינה עקרונית, נציבות האו״ם לפליטים קבעה כי עילה זו נכנסת תחת העילות המנויות האמנת הפליטים, ולכן באופן עקרוני, אריתראים אשר נמלטו מגיוס, כמו גם ״מתנגדי משטר״ למיניהם, עיתונאים ועוד, אמורים להיות זכאים למקלט מדיני מכוח האמנה.[4] לכן, מי שאומר שהם אינם פליטים, פשוט משקר.

כנגד האריתראים נטען כי הם אינם נרדפים, שהרי השירות הצבאי שלהם חל על כל האוכלוסייה באופן שווה, ולכן לא ניתן לטעון כי מדובר ברדיפה. עם זאת, מי שמשתמט משירות צבאי באריתראה מוגדר כמתנגד משטר, ולכן למעשה משתייך לקבוצה הנרדפת על ידי השלטון (טענה זו הוכרה למשל בפסק דין של בית משפט לענייני הגירה בבריטניה).[5]

הוא הדין לגבי הסודאנים

לגבי מבקשי המקלט מסודאן, חלק ממבקשי המקלט הגיעו מחבל דארפור, שם נמשכת מלחמה החל משנת 2003 והזוועות המבוצעות באוכלוסייה מתוארות כרצח עם: מיליציית הג׳נג׳אוויד הערבית בדארפור, בחסות ממשלת סודאן, זורעת הרס ופוגעת באזרחים חפים מפשע. חלק אחר מן הפליטים מסודאן מגיעים כמבקשי מקלט ממלחמת האזרחים בדרום סודאן, שם טרם הושג שלום ויציבות והאלימות טרם שכחה. [6]

הפגנת פליטים מדארפור
אם היינו לבנים, היה כאן בקבוק מיץ ענבים עם מיץ ענבים בפנים! תמונה באדיבות לע״מ

מבין כלל הבקשות המקלט שהוגשו על ידי מבקשי מקלט ונבדקו באופן פרטני, העניק משרד הפנים מעמד פליט רק לאחוז זעיר מן המבקשים: על פי נתונים שהוצגו בדו"ח מבקר המדינה 2008, משנת 2001 ועד לספטמבר 2007 אושרו בישראל 110 בקשות לקבלת מעמד פליט בלבד.[7] העברת הטיפול בבקשות המקלט ממשרד הפנים לרשות האוכלוסין וההגירה לא שיפרה את מצבם של הפליטים, שהרי משנת 2009 ועד שנת 2012 אושרו 22 בקשות בלבד, מתוך אלפי בקשות שהוגשו.[8]

לכאורה ניתן להניח כי מדינת ישראל בוחנת את בקשות המקלט, ודוחה את הבקשות לאחר שהיא שוקלת ומכריעה בכל מקרה לגופו. עם זאת, מדינת ישראל בפועל מסרבת לבקשת הפליטות על בסיס מדינת המוצא של מבקש הבקשה, כאשר היא כלל אינה דנה בבקשה בבקשת פליטות המוגשת על ידי נתין של מדינה המוגדרת כמדינת אויב.[9]

מצב קפקאי

נכון להיום, מדינת ישראל מצהירה בגלוי כי היא אינה טורחת בבדיקת בקשות המקלט המוגשות אליה, היות והיא שואפת לגרש את מבקשי המקלט משטחה מבלי לבחון באופן אמיתי את בקשתם. [10] כך מבצעת המדינה מעשה שאין כיצד לתאר אותו מלבד נבזות לשמה: המדינה אינה מגרשת מבקשי מקלט מאריתריאה ומסודאן עקב הגנה קבוצתית אשר היא מעניקה ליוצאי מדינות אלו (ובכך מכירה דה פקטו בסכנות האורבות להם במדינתם), אולם עקב ההגנה הקבוצתית המוענקת, המדינה מסרבת לבחון את בקשות המקלט הפרטניות שלהם בטענה שהן ממילא אינן נחוצות לאור ההגנה הקבוצתית.

אולם מאחר והמדינה אינה בוחנת את בקשות המקלט, אף אחד ממבקשי המקלט אינו זכאי להיחשב ״פליט״, ולאחר מכן טוענת המדינה כי לא מדובר בפליטים אלא מסתננים. לאור האמור, קשה לקבל מצד המדינה את הטענה כי מדובר במהגרי עבודה ולא בפליטים, שהרי המדינה לא בוחנת כלל את בקשתם, ואילו במדינות אחרות באירופה, אחוז קבלת הבקשות הינו גבוה לאין שיעור. לפי נציבות האו״ם לפליטים, בשנת 2014 כ-65% ממבקשי המקלט האריתראים ו-54% ממבקשי המקלט הסודאנים קיבלו מעמד של פליט. בישראל לעומת זאת, אחוז אישור הבקשות עומד על 0.2%.[11]

ההיסטוריה תשפוט אותנו?

למעשה המדינה מתנכלת למבקשי המקלט, מתכחשת למחויבויותיה העקרוניות לפי אמנת הפליטים, ונוהגת באותו אי צדק בה נהגו מדינות אירופה כלפי היהודים בשנות ה-30 של המאה ה-20, אז סגרו מדינות אירופה את שעריהן בפני יהודים, והותירו אותם לגורל בל יתואר באכזריותו.

ההיסטוריון היווני מן העת העתיקה תוקידידס, תיאר את המלחמות הפלפונסיות בעת העתיקה ביוון, ומן המתואר שם עולה ציטוט שנאמר על ידי האתונאים כלפי יריביהם הספרטנים, היפה לעניין זה: ״כפי שהעולם הזה עובד, צדק, ייכון רק בין שווים… שהרי במצב שבו אין שוויון, החזקים יעשו מה שבכוחם לעשות, ואילו החלשים יסבלו את מה שמוטל עליהם לסבול״.

מדינת ישראל, אפעס, אינה כנה בנוגע למניעיה כמו האתונאים, ומנסה לשמר ארשת פנים של דרך פעולה צודקת. לכן, השיח החברתי בנוגע למבקשי מקלט  שבוי בתוך ספינים, דיס-אינפורמציה וקלישאות למכביר.

מרפאת פליטים
סה״כ מרפאה מפוארת. צילום: רמי סלומון, כנרת לוי.

ספינים אלו, מגיעים אל השיח החברתי ישירות מתוך מדיניות הממשלה. שרת המשפטים לשעבר איילת שקד למשל, הסבירה כי אין מדובר בפליטים מבחינה חוקית, שהרי לשיטתה ״על פי אמנת האו"ם לפליטים, במדינה הראשונה אליה הם מגיעים הם נחשבים פליטים, במקרה הזה מצרים. בישראל הם מחפשי עבודה. אדם אינו ממשיך להיחשב פליט לאחר שחצה את הגבול יותר מפעם אחת״.[12]

אמרה זו מהווה שקר לכל דבר, שהרי אין באמנת הפליטים כל סייג שכזה, ואף לא רמז לדברים (יתכן שאיילת שקד נסמכת על ״תקנת דבלין״, הקובעת כי המדינה הראשונה אליה נכנס פליט תהא אחראית לקלוט אותו, אולם תקנה זו רלוונטית רק למדינות האיחוד האירופי, ונועדה לחלק את הנטל בין מדינות אירופה. מכל מקום, תקנה זו חסרת נפקות לעניין מבקשי המקלט בישראל, והכנסתה לעניין הינה כוזבת). 

אגב, לפי ההיגיון הזה, הפליטים היחידים שתיאורטית ישראלית יכולה לקלוט, הם מצרים שנמלטו ממצרים או ירדנים שנמלטו מירדן (שהרי פליטים פלסטינים היא מן הסתם לא תקלוט ושאר המדינות הסובבות אותנו הן מדינות אויב). כלומר, ישראל נכונה לקלוט פליטים באמנת הפליטים, כל עוד היא לעולם לא תצטרך לקלוט פליטים. 

[1] “Hungarian leader says Europe is now ‘under invasion’ by migrants” The Guardian (15.3.2018). לקריאה כאן

[2] ״האיחוד האירופי: סנקציות נגד מדינות שלא קולטות פליטים״ Ynet  (14.6.2017). לקריאה לחצו כאן.

[3] כמובן שהיו פליטים ומבקשי מקלט שהגיעו לישראל, ואף ישראל קלטה מרצון מאות פליטים ממלחמת וייטנאם (אשר כונו ״הפליטים של בגין״, שהרי ראש הממשלה דאז מנחם בגין ביקש לקלוט אותם), אולם המספרים לא היו משמעותיים דיים.

[4] UNHCR ELIGIBILITY GUIDELINES FOR ASSESSING THE INTERNATIONAL PROTECTION NEEDS OF ASYLUM-SEEKERS FROM ERITREA  (UNHCR, April 2019).לקריאה לחצו כאן

[5] NM (Draft Evaders – Evidence of Risk) Eritrea v. Secretary of State for the Home Department (22.03.2005). לקריאה לחצו כאן

[6] מכון ון ליר בירושלים לוינסקי פינת אסמרה ­– היבטים חברתיים ומשפטיים של מדיניות המקלט בישראל חלק המבוא (טלי קריצמן-אמיר עורכת, 2015).

[7] מבקר המדינה, דו"ח שנתי 58ב לשנת 2007 ולחשבונות שנת הכספים 2006, משרד מבקר המדינה, 2008, פרק ראשון.

[8] מרכז המחקר והמידע של הכנסת, ״הליכי קבלת מעמד פליט בישראל״ (18.3.2013).

[9] ד"ר ראובן ציגלר "כוחן של הגדרות: "מסתננים" ו"מבקשי מקלט" בישראל- שישים שנה לאמנת הפליטים" (10.1.2011) המכון הישראלי לדמוקרטיה. לקריאה לחצו כאן.

[10] אילן ליאור "רשות ההגירה: אנו משתהים בבדיקת בקשות מקלט בתקווה שהעליון יתיר גירוש לאפריקה" אתר הארץ (28.6.2017) לקריאה לחצו כאן.

[11] אילן ליאור ״15 אלף בקשות מקלט תלויות ועומדות- והמדינה לא אישרה אף אחת מתחילת השנה״. אתר הארץ (21.7.2016). לקריאה לחצו כאן.

[12] איילת שקד ״האריתראים הם לא פליטים במדינתו, הם מהגרי עבודה״ מאקו (9.9.2012). לקריאה לחצו כאן.

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: