ליבסקינד וסג״ל לכאורה שמרו על איפוק, אולם בפועל ניסו למסגר את מונטל באמירות ״מפלילות״. למשל, לגרום לה להסכים לאמירה ״השיקול ההרתעתי בעצם לא רלוונטי לך״, או לאשר אמירה בסגנון ״את בעצם מודה שלא תתנגדי לעינויים, גם אם המחיר יהיה פגיעה בחיי אדם של יהודים״, או שיא השיאים ״אם גם חיי אדם של עשרים ילדים יהודים יהיו מוטלים על הכף, לא תכאיבי למחבל, ושימותו עשרים ילדים״.

סג״ל וליבסקינד עושים את מה שהימין עושה כבר שנים: לטעון שמרגע שערבי הופך מחבל, הוא בעצם אינו אדם יותר. לגרוס בצורה רצינית לגמרי, כי מבחינה משפטית מחבל הוא אינו נשא של זכויות, מה שג׳ורג׳יו אגמבן היה מכנה ״הומו סאקר״, כזה שהריבון (מדינת ישראל) מחליט שהוא יוצא מן הכלל, וכללי המשפט אינו חלים עליו, והוא למעשה ״בן אדם מינוס״ אם בכלל הוא בן אדם. אם יורשע, אפשר לגרוס אותו ולהכניס אותו לפחית טונה פחות או יותר, ואת משפחתו אפשר להוציא מהבית ושיגורו על האדמה ויאכלו מהזבל. הגישה הזאת של סג״ל וליבסקינד היא על פניו אינטואיטיבית: למה שבכלל נחשוב על הזכויות של מי שבירור אינו מכבד את הזכויות שלנו, ובעצם מבקש להרגנו. עם זאת, הביקורת על כך אינה אינטואיטיבית ומצריכה דיון מסוים. השמאל בעצם צריך לענות (וכאן אני מבקש להיכנס לתמונה) ״מה אכפת לו לשמאל מצדק של מחבלים?״.

דמוניזציה של השמאל

קודם כל, רק כדי להסיר את זה מהשולחן, שיקולי התועלת בהריסת הבתים של מחבלים אינם רלוונטיים, ושני הצדדים לוויכוח מודים בכך. מונטל הודתה בכך ישירות (והסבירה בצדק, כי מערכת הביטחון עצמה חלוקה מאד ביחס ליעילות של הכלי הזה). הימין לא יודה בכך בפה מלא, אולם בפועל, הסנטינמנט הסמוי של הקולות הימניים בשיח הוא שמדובר בנקמה, ולא בכלי הרתעתי הנעשה משיקולי יעילות. אולי ההצדקות כלפי חוץ הן הרתעתיות, אולם קודם כל עושים זאת קודם כל כדי לנקום, ולהוציא זעם. לא בכדי, אם תרצו טרחו והביאו את דבריו של אביו של עמית בן יגאל, שבכה על הקבר של בנו נוכח הפסיקה. הרגשות שרוצים לעורר שם הן נקמה וזעם. 

הסאבטקסט של הימין כמובן, הוא להאשים את השמאל בכך שהוא אחד משניים: אפשרות ראשונה היא שהשמאל (״הסמול!״) טיפש ונאיבי בכך ״שאכפת לו מזכויות אדם״, ובכך הופך לאידיוט שימושי בידיו של הטרור הפלסטיני ותומכיו. אפשרות שנייה, היא שהשמאל דווקא מודע ״לנזק שהוא גורם״, אבל הוא רוצה בכך, כי הוא בעצם תומך במדינה פלסטינית גם במחיר של טרור פלסטיני, והוא רואה הצדקה בטרור הפלסטיני. כל אפשרות כמובן מקובלת בשיח הימנואידי, ומקבלת תדלוק אינסופי מהימין, פחות או יותר מאז ימי ההפגנות נגד אוסלו. 

בהנחה שהריסת בתי המשפחות אינה מעלה או מורידה מן ההתיכנות שיהיו פיגועים נוספים, מדוע בכל זאת השמאל, או חלקים מהשמאל, מוכן בכלל להגן על זכויותיו של מחבל או בני משפחתו? על כך תשובה כרגיל, מורכבת.

אמונה אמיתית בחירויות הפרט

השמאל הליברלי האמיתי, מאמין בחשיבות של זכויות הפרט ובקדושתן. לרוב, אמונה בערכים אלו מתיישבת היטב עם אמונה בחשיבות האידיאל של הימנעות מפגיעה בחפים מפשע. כלומר, השמאל הליברלי לא מתנגד להרס בית המשפחה כי הוא ״אוהב מחבלים״, אלא כי בני המשפחה (עפ״י רוב) באמת אינם צד לעניין, ולכן לא ראוי להעניש אותם. מנגד, מי שמביע תמיכה בהרס בית המשפחה, בעצם אומר כי ערך חייהם של בני המשפחה כולם, אינם שווים את הסיכוי התיאורטי שיהודי סטטיסטי ייפגע. הדרך היחידה בה אנשים מוכנים לאמץ סולם ערכים שכזה, היא כאשר הם באמת מאמינים בנחיתות הערבים על פני היהודים.