המניפסט של השמאל הליברלי

כפי שהסברתי בעבר את השקפתי, החלוקה בין ימין ושמאל נעה על מספר צירים: התערבות ממשלתית בכלכלה, שמרני-לאומי אל מול ליברלי-אוניברסלי ועמדה ביחס לגורל השטחים ביהודה ושומרון. אם לתמצת את ״תשובת השמאל״, נוצרו בעם קרעים משמעותיים בין ימין לשמאל על רקע גורל הכיבוש והיחס עם האוכלוסייה הפלסטינית, כאשר השמאל קורא להעמיד את איכות החיים מעל ישיבה בשטחים, ואילו הימין המשיחי מבקש להקריב מאיכות החיים הקולקטיבית על מנת לממש ציווי אלוקי של ישיבה בשטחים.

שיר הלל לליברליזם

הקרעים הללו בעם בין ימין לשמאל, מוסווים בדיונים על נאמנות למדינה. מי פטריוט נאמן, ומי ספקן ופחדן. נאמנותו של השמאל למדינה מוטלת בספק, על ידי מי שסבור כי מהותה של אזרחות, כרוכה בחובתו של האזרח לאהוב את המדינה בה הוא חי ללא תנאי, ולתמוך בה ללא סייגים. ליברל אמיתי לעומת זאת, בין אם משמאל או מימין, יודע שהזכות החשובה ביותר שיכולה להיות לאזרח במדינה דמוקרטית, היא הזכות למחות כנגד השלטון, כאשר השלטון פועל באופן שלדעתו הוא שגוי.

ליברליזם כרוך בעבותות עם הזכות לחופש ביטוי ולתקשורת חופשית, כזו אשר רשאית (ואולי אף חובתה) לבקר את השלטון. בתקופת מלחמת וייטנאם בארה״ב, תומכי המלחמה הניפו שלטים עם הכיתוב ״My country, right or wrong״ (בתרגום חופשי ״המדינה שלי, בין אם צודקת ובין אם לאו״). אולם דמוקרט וליברל אמיתי, לא  ירצה לחיות במדינה אשר צריך לתמוך בה בכל פעולה שהיא עושה, בין אם היא נכונה בעינינו ובין אם לאו.

מבחינת הליברל, תמיכה ללא סייג במדינה, גם כאשר היא פועלת באופן שגוי, אינה מהווה נאמנות וחשיבות למדינה, אלא עליונות של ערך המדינה מעל הכול, כלומר פשיזם. נאמנות למדינה לפי הליברל לעומת זאת, היא הנכונות להצביע על הכשלים במדיניות השלטון, והנכונות להפגין נגדם בעת הצורך. סכנת ההתדרדרות לפשיזם וללאומנות, טמונה בניסיון לפשט כל דבר בשיח ״לבעד או נגד״ כדי להימנע ממחשבות מיותרות ומבלבלות, גם אם הרעיונות מורכבים מדי מכדי שניתן יהיה להשטיח אותם בפועל.

ליברליזם על מצע מדיני

התפיסה של ״תשובת השמאל״ היא ליברליזם ותועלתנות: קריאה לחתירת הפתרון שייתן את איכות החיים הטובה ביותר לכמות המצרפית הגדולה ביותר של אנשים ביחס לשאלת הישיבה בשטחים. זאת בניגוד כאמור לתפיסה של הימין, של יישוב השטחים, ״ראס בן אמו״ מה שנקרא.

תסיים לפסל את הפנים ונעשה הפסקה. אני חייב לחריין.

בנוגע להתערבות המדינה בערכים, הליברל האמיתי שואף לאי הכנסת ערכים על ידי השלטון: למשל: מי שרוצה לשמור שבת, שישמור. אין לזה שום קשר אלי ולחיים שלי. המדינה תפעיל תחבורה ציבורית בשבת כי יש אנשים רבים שרוצים זאת, ומי שרוצה לשמור שבת, פשוט לא ישתמש בה בשבת. באופן דומה, מי שיש לו נטיות הומוסקסואליות ומעוניין לממש את הגדרתו העצמית בחייו על ידי נישואים, שיעשה זאת. גם אם אני נניח הומופוב (ואני לא כמובן), אז עדיין, אין לי (או לא אמורה להיות לי) זכות להתערב לו בחיים. הליברל חי לפחות עקרונית לפי עקרון הנזק של ג׳ון סטיוארט מיל׳: המדינה תכפה התערבות, רק מקום בו המטרה היא למנוע נזק לאחרים. אדם רשאי לטעות, הוא יכול לשגות, יכול לחיות בתפיסות שאינן נכונות, ואפילו להחזיק בתפיסות שמזיקות לו, ואף כאלה שנראות לא ראויות לכל הסובבים אותו. אבל כל עוד הוא לא פוגע באדם אחר, לא ניתן לכפות עליו צורת חיים אחרת או תפיסה אחרת.

במדינת ישראל עם זאת, הליכוד, שהייתה בעבר מפלגה עם פסאדה ליברלית, אימצו לאורך השנים מאפיינים שמרניים, ומתעקשים לגדוע כל יוזמה ליברלית או מחשבה ליברלית שצצה. המפלגה היחידה שנושאת כיום את הדגל הליברלי היא מרץ. האמת היא, שיש אינדיקציות רבות לכך שרוב העם בעד היפרדות מן הפלסטינים, תחבורה ציבורית בשבת והפקעת המונופול של הרבנות בנושאי כשרות ונישואים. לכאורה מרץ יכלה לקבל חמישים מנדטים בכנסת, אולם בפועל היא קיבלה חמישה מנדטיםף בבחירות לכנסת ה-22, וגם אותם חילקה עם רשימת המחנה הדמוקרטי.

ומה לגבי תפיסה כלכלית?

כאן השבר האמיתי של השמאל בישראל. מפלגות מרץ והעבודה, אלו שנושאות את הבשורה הליברלית מבחינת התערבות המדינה בחיי הפרט ומבחינת ההסדרים המדיניים, מחזיקות בתפיסה סוציאליסטית בכל הנוגע להתערבות הממשלה בכלכלה. אילן גילאון, חבר כנסת ממרץ, אמר בעבר: "אני מאמין שאין שמאל שהוא לא סוציאליסטי, לא יכול להיות סוציאליזם שהוא לא שוחר שלום, אין שוחר שלום שלא מצביע על פיתרון קונקרטי, אין פיתרון קונקרטי זולת חלוקת הארץ, אין חלוקת הארץ זולת חלוקת הארץ בגבולות 67' לרבות ירושלים. אין משהו אחר!". כמו כן, גילאון סבור שעוני הוא פחות או יותר מזימה קפיטליסטית וחלוקה לא נכונה של העושר.

עכשיו, אני לא כלכלן. רחוק מכך. גם לא אילן גילאון או רבים אחרים המציגים משנה כלכלית ״סדורה״. אני אגיד רק כמה דברים קצרים: קפיטליזם היא בהחלט לא שיטה אידיאלית. דא עקא, אין שיטה טובה יותר לחלוקת הטובין בחברה. לא מצאנו שיטה טובה יותר לדאוג לכך שלאוכלוסייה יהיה מה לאכול, חיי רווחה, בטחון יחסי, חינוך, בריאות וכדומה, מלבד עידוד יזמות פרטית. מה שמביא לכך שיש לנו לחם לקנות במכולת, הוא הרצון של אופי הלחם להתפרנס. זו המציאות.

עכשיו, אני גם לא מילטון פרידמן. אין לי משנה כלכלית סדורה, איזה עיקרון שאני מאמין שאם ניישם אז הוא יביא לתוצאות טובות יותר תמיד. אני תומך, כמו רבים, במסחר חופשי ללא התערבות ממשלתית. עם זאת, יש כאלו החוטאים באמונה עיוורת בקפיטליזם, אמונה דוגמטית בחלחול העושר כלפי מטה, כמשהו שפועל כמעין עקרון על-טבעי (גם אם אפשר לטעון שתוצאותיה הרסניות פחות מן הקומוניזם).

האמת היא שלמרות שאני תומך במסחר חופשי, אין דבר כזה באמת שוק חופשי באמת: לא ניתן לדמיין ישות כלכלית כמו מדינה למשל, ללא בתי משפט הנמצאים ברקע, ללא הוצאה לפועל, ללא נבחרי ציבור, ללא כוח שירסן את בעלי הממון החזקים ממימוש גורף של האינטרסים שלהם. כמו שאמר בזמנו פרופ׳ לכלכלה הא-ג׳ון:

walter junior
אילן גילאון בצעירותו.

"אין כזה דבר (שוק חופשי ע.כ). כל שוק הרי מתבסס על אינספור תקנות שיאפשרו לו לפעול, כללים שיגדירו איך הוא עובד. בדרך כלל אנחנו לוקחים את התקנות האלה כמובנות מאליהן, ובכלל לא מבחינים בהן״

השוק החופשי שבו אני תומך, הוא שוק חופשי במובן שהפרטים והחלשים בחברה יהיו באמת בעלי גישה בצורה חופשית למידע ולמוצרים במחירים תחרותיים, ולא מופקעים עקב הסדרים מונופוליים של טייקונים, של ועדי עובדים מושחתים או כל מיני הסדרים לא תקינים עם השלטון.

אי אפשר לדמיין שוק מבלי שגוף כלשהו יגיד מה חוקי או לא חוקי לעשות, מה בכלל ראוי שישמש כמושא של זכויות קניין (במאה ה-19 בארה״ב, עבדים היו נחשבים קניין. ביטול העבדות למעשה פגע במאזן הרכוש של אנשים עשירים בדרום, והיה הסיבה למלחמת האזרחים). אלו לא כללים הקיימים בטבע. אין טבע: יש מציאות אנושית. ומשום שאנו מכירים בכך, עלינו לחשוב רק בצורה פרגמטית: אילו חוקים מועילים לאוכלוסייה, ואילו חוקים אינם עושים כן, ובראי הזה, לעצב את הכלכלה על ידי התערבות ממשלתית בלתי נמנעת. לא מדובר בסוציאליזם: מדובר בהכרה במציאות, ונכונות להתבונן עליה נכוחה, ולא להישבות באידיאולוגיה וסיסמאות.

2 תגובות

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: