רבין מדי אס אס

העובדות האלטרנטיביות סביב ההסתה שקדמה לרצח רבין

בשנה שעברה יצא הסרט ״ימים נוראים״ של הבמאי ירון זילברמן, אשר מתאר את התגבשות תפיסת העולם של יגאל עמיר וסביבתו הקרובה בימי המחאות נגד אוסלו. הסרט התבסס על תחקיר עיתונאי מקיף ועמוק של שנים, ושילב קטעי ארכיון אמיתיים אשר איששו את הסצנות המתוארות בו, לרבות קטעים אמיתיים מתוך ההפגנה המפורסמת בכיכר ציון, בה היה נוכח גם עמיר עצמו. לאחר זכייתו של הסרט בפרס אופיר, אמרה שרת התרבות דאז, מירי רגב: ״האקדמיה בוחרת שוב לבחור סרטים מתריסים… אין מקום לסרט המנסה לרמוז או להאשים גורמים אחרים במעשה השפל שהוא (עמיר) עשה״. רגב, כהרגלה בקודש, אפילו לא ראתה את הסרט, אולם זה לא מנע ממנה לטעון כי הסרט חוטא לעובדות, ועושה עוול לנתניהו והימין.

מלחמות הויקיפדיה

עובדות היסטוריות תמיד היו מושא למחלוקות, גם כאשר מדובר על היסטוריה לא רחוקה במיוחד. הוויכוחים לא נסבים רק סביב המשקל שיש לייחס לעובדות מסוימות, אלא ממש בשאלות בסיסיות, נוסח ״היה או לא היה?״. ניקח למשל את ויקיפדיה: רבים נוטים לראות בויקיפדיה מקור מידע מעולה ומהימן, ולרוב היא בהחלט כזו. אולם ישנה נטייה לקחת את האמור בה כמובן מאליו, מבלי להיות מודעים להטיות הפוליטיות הרבות שלעתים קיימות בה. 

ניקח למשל את הערך הויקיפדי מעורר המחלוקת של ״כיכר ציון״. בערך יש התייחסות להפגנות גדולות שהיו בו, וכן גם לאותה הפגנה באוקטובר 1995. נכתב שם כי ההפגנה ״קראה לבטל את הסכמי אוסלו ולהוריד מהשלטון את ראש הממשלה יצחק רבין… במיוחד נודעה הפגנה זאת בתמונה של רבין במדי אס אס, שהדפיסו שני קטינים במדפסת ביתית על נייר בגודל A4, שהוצגה על ידי אבישי רביב לצוות טלוויזיה שסיקר את ההפגנה״.

בחירת המילים כאן נעשתה במלאכת מחשבת של ממש, ומנסה לקבע נראטיב לפיו ההצגה של רבין במדי אס אס אמנם זכתה לתודעה ציבורית בטלוויזיה, אולם לא שיקפה את המציאות שהייתה בהפגנה בפועל. התיאור אף מתעלם מקריאות הקהל בהפגנה, ״רבין בוגד״ ו״מוות לרבין״, שהרי תמיד אפשר להגיד שטכנית לא כולם צעקו זאת. זה לא משנה גם שרובי ריבלין, דן מרידור ודוד לוי עזבו את ההפגנה משראו את שאגות הקהל, ואילו אריק שרון, משה קצב, רחבעם זאבי וכמובן בנימין נתניהו דווקא הרגישו את האנרגיות החזקות שהיו שם. הנראטיב לעתים גם סותר את עצמו: מצד אחד, לטעון שרק מעטים קראו ״רבין בוגד״ ו״מוות לרבין״, ואי אפשר היה להבחין בכך. מצד שני, נתניהו דואג להבליט את העובדה שאמר לקהל ״לא בקריאות האלה״ (למרות שלאחר מכן נופף באגרופיו לקהל). פעילי ימין פועלים לאורך השנים לשכתב את הערך, אולי בניסיון מעט לשכתב את ההיסטוריה: החיבור בין הרצח לבין ההפגנה ההיא תמיד מתווסף לערך, ותמיד נערך ממנו החוצה בסופו של דבר, הכל בשם האיזון הקדוש.

אני, שקד מורג, מזכ״ל שלום עכשיו
אני, שקד מורג, מזכ״ל שלום עכשיו, הזמרת אחינועם ניני ופעילי שלום עכשיו, באירוע הנצחה לציון 25 שנה לרצח רבין. צילום: שלום עכשיו.

הקרבות על הנראטיב ברשת

בויקיפדיה בכל זאת אי אפשר לכתוב כל מה שרוצים, והשיח יחסית מאוזן. ברשתות החברתיות לעומת זאת, אין דין ואין דיין, במיוחד אם אין את מי לתבוע, כאשר מדובר בפוסטים שנכתבו על ידי מי שלא בטוח שהם אנשים בשר ודם. ראו למשל תגובות שנכתבו בפוסטים של שלום עכשיו בנושא רצח רבין. 

מני רוטשילד

נסו להיכנס לפרופיל של מני רוטשילד. אין שם כלום. פרופיל ריק לחלוטין.

משה עברו

אפשר לנסות להיכנס לפרופיל של משה עברו. תראו שאותו משה עברו, נוהג לשתף בכל יום קליפ מוזיקה מיוטיוב משנות ה-70. זהו, זה כל מה שיש שם. תמונת הפרופיל היא כמובן של דגל ישראל, שהרי מדובר בציוני גדול.

הפרופיל של ג׳נה דנה חידתי גם הוא, ומורכב בעיקר משיתופי תכנים, החל משנת 2019. מוזר בעיקר ה-url של הפרופיל: מדוע ג׳נה דנה קראה לעצמה בהתחלה ״רבקה רבקה״?.

רבקה רבקה

זה לא שחסרים משתמשי פייסבוק אמיתיים לחלוטין שמגיבים בדברי שטנה, מכנים את שלום עכשיו ומחנה השלום ״בוגדים״, ״הזויים״, ונעזרים ברפרטואר קללות יצירתי במיוחד. מועלות גם האשמות בסגנון הזה: 

נתניהו במדים נאציים? אני לא ראיתי שמץ וזכר לכך בהפגנות או בסיקור התקשורתי שלהן, אבל אתם יודעים,  ״לך תוכיח שאין לך אחות״. בכל אופן, המטרה כאן היא ברורה: להשתמש בפרופילים פיקטיביים כדי לכתוב תגובות  ולסמן לייקים למסרים שגורמים עלומים רוצים לחזק, לפיהם מי שנלחם לקידום רעיונות נוסח אוסלו הוא בוגד, וכן רבין נרצח ללא קשר להסתה והאווירה הציבורית. הלייקים והתגובות התומכות במסרים הללו, מגדילים באופן מלאכותי את ההשפעה שלהם בקרב מי שנחשף אליהם. 

בטוויטר המצב בעייתי במיוחד, שהרי הרבה יותר קשה לזהות מי פרופיל אמיתי, ומי אחד מיני פרופילים רבים של אותו משתמש או קבוצת משתמשים, היות ומשתמשים רבים בטוויטר מעדיפים ממילא להסתתר מאחורי כינויים ותמונות גנריות, והדוגמאות לכך הן רבות. אולם, לעתים, המסיתים הגדולים, שדואגים לנבוח הכי חזק, הם בכלל אנשי תקשורת ידועים, שהטוויטר היא הזירה החביבה עליהם. למשל, ינון מגל, שהגיב לדבריה של אורנה בנאי, באירוע לציון זכרו של רבין:

ואם כך מתבטא אחד מן העיתונאים הבכירים בישראל, שהיה עורך וואלה ואייש תפקידים רבים נוספים, מה מונע מן הערב הרב שבטוויטר ובפייסבוק לקלל ולהסית נגד כל מי שלא מוצא חן בעיניהם?

מהו אם כן, ״תשובת השמאל״? אני סבור כי כיום לא ברור לרבים בישראל מה מייצג באמת השמאל מבחינת רבות, מה שתורם לניכור כלפי השמאל שלא בצדק, ומלבה מתחים פנים-חברתיים. המתיחות בארץ לא פשוטה, ולא נראה שזה משתפר בקרוב.

אמרו לי שהמילה ״שמאל״ מעוררת אנטגוניזם, ועדיף שלא לעצבן אנשים כדי שייכנסו יותר לאתר. על כך אני אומר, שמי שמתעצבן מעצם המילה שמאל, צריך לחשוב עם עצמו מדוע הוא כל כך שונא את השמאל. אני מזמין אותו לקרוא כאן ולקבל רושם אחר.

לקריאה נוספת
לקריאה נוספת
  • למה השמאל הולך להתרסק שוב בבחירות?למה השמאל הולך להתרסק שוב בבחירות?
    הבחירות יתקיימו עוד שלושה ימים בלבד. התרגשות? ממש לא. יותר גועל. תחושת מיאוס. אפילו בכנסים של הליכוד ונתניהו אין קליינטים, וקהל מועט מתייצב. אני אינני נביא, אך העיתונים והפרשנים מעריכים …
  • שלטון החוק ז״לשלטון החוק ז״ל
    איש לגיטימי בהפגנה במוזיאון תל אביב. צילום מסך מתוך חדשות 13 לא משנה מה יקרה בתיקי נתניהו, אמון הציבור בשלטון החוק כבר נהרס. תחשבו על זה: אם אתם מאמינים לנתניהו, …

תגובה אחת

  1. בהחלט תגובה אלימה ביותר, שמעודדת שיח מפלג נורא
    רוצה רק לסייג שלקרוא למנהיג שנבחר 'רודן'
    ולהכליל את כל מחנה הימין 'הם רצחו והם ירשו' זה גם מאוד חמור

השאר תגובה