נציבות זכויות האדם של האו״ם פרסמה השבוע ״רשימה שחורה״ של חברות הפועלות מעבר לקו הירוק. בימין הגיבו כצפוי בנהי על כך שמדובר בגוף מוטה, והאו״ם הוא צבוע ואנטישמי. 

זה נכון, אגב. האו״ם הוא גוף צבוע, מוטה נגד ישראל וכך המשפט הבינלאומי בו הוא עושה שימוש: ארה״ב מפעילה כלא עינויים בגואנטנמו, לכל אירופה היסטוריה אפילה של שיעבוד וכיבוש, סין היא דיקטטורת ענק שכולאת מוסלמים ומונעת מידע מאזרחים. רוסיה, ובכן, היא פשוט מיזם פשע ורשע בהתגלמותו. ושלא נתחיל לדבר על מדינות ערביות או מדינות אפריקאיות. עם זאת, אין מדינה שסופגת גינויים באו״ם כמו מדינת ישראל. 

אולם העובדה שהאו״ם הוא גוף מוטה ומושחת, אינה לכשעצמה אומרת שהמאבק של הפלסטינים דרך מוסדות האו״ם ומוסדות בינלאומיים אחרים אינו מוצדק. תחשבו שנניח הייתם נולדים כפלסטינים, נניח בעיר כמו חברון למשל. חופש התנועה שלכם מוגבל. אין לכם סיכוי לפרנסה טובה, והמתנחלים מתהלכים בעיר עם תחושת אדנות וזכאות של כובש. חיילים עוצרים אתכם לפי גחמותיהם, ואם אתם רוצים לעבוד בישראל, חכו חכו. 

המרור שאוכלים הפלסטינים מרגע לידתם, הוא כמובן אחת הסיבות המובילה חלק מהם לדרך הטרור. על כך הם סופגים גנאי, ובצדק, כטרוריסטים, ומכאן נעשות הכללות מצד הימין שאי אפשר לדבר עם הפלסטינים, כולם טרוריסטים, ולכן הפתרון הוא פשוט להביס אותם, שהרי ״שלום עושים רק עם אויבים מובסים״, כפי שתלו השבוע בשלטי ענק בתל אביב. אבל מה קורה כאשר הפלסטינים פועלים באמצעים שבינם לבין אלימות אין שום קשר? איזה מאבק אנחנו מצפים מהם לנקוט כדי לעמוד על הזכויות שלהם?