רשת המכולות האורבנית AM:PM (המכונה לרוב ״אמפמ״) הרימה לאחרונה קמפיין המושפע ממאמצי השיווק של חברות הייטק המנסות לגייס מהנדסי תוכנה לשורותיהן. מדובר במעין פארודיה על מאמצי השיווק של חברות הייטק המתחרות במרץ אחר מתכנתים, אולם הבדיחה היא על חשבון אלו שבאמת עובדים באמפמ, שהרי ברור שעליהם לא באמת יתחרו: מדובר בעובדים מוחלשים מאוד, שמרוויחים בקושי שכר מינימום, שנאלצים לספוג לא פעם יחס מזלזל ולעתים אף להתמודד עם נרקומנים ומסוממים בשעות הלילה. הפרסומת של אמפמ אפקטיבית ויוצרת באזז בדיוק בגלל זה: היא ממחישה שבישראל יש באמת רק שני מעמדות חברתיים: הייטק ולא-הייטק. נכון, יש גם אצולה לא-רשמית ויש אוליגרכיה, יש מקומבנים בכל מיני צורות ויש גם עניים מאוד שאפילו עבודה וקורת גג אין להם, אבל מבחינת נפח ומספרים גדולים, אלו שני המעמדות העיקריים אליהם יש להתייחס. 

לך להייטק או לך קיבינימאט

נניח ובדיוק השתחררתם מהצבא לאחר שירות צבאי מלא, ועכשיו עליכם להחליט מה לעשות עם החיים שלכם; לכאורה, כל העולם פרוס בפניכם. עם זאת, בבחירת קריירה בישראל, יש באמת רק שלוש אפשרויות: הייטק, קומבינות וכל השאר. ההייטק הוא מצוין: משכורות נהדרות, תנאים, צ׳ופרים בחגים ותמריצים כספיים כגון קרנות השתלמות, אופציות וכדומה. זכויות סוציאליות בחוק הן משהו שמיותר לציין שמתקיים כדבעי בסקטור הזה. עם עבודה בהייטק (בהנחה במקצוע נדרש באורח סביר), נדב מסודר פלוס. 

יש עולם נפלא נוסף, שאליו מגיעים לאו דווקא המוכשרים, אלא המקושרים, אלא כאלו שיש להם גורם פוליטי שדואג להם ברמה כזאת או אחרת. קבוצות כמו ועדים חזקים, משרתי הקבע, רשות שדות התעופה וכדומה. אפילו שוטרים, אחיות, פרקליטים, שב״ס וכדומה: הם לא קבוצה חזקה במיוחד, והם באמת טוחנים, אבל עבודה בשירות המדינה משתלמת בטווח הארוך, כאשר במגזר הציבורי, השכר עולה לאורך השנים, ואילו במגזר הפרטי, הוא מתחיל ״לקפוא״ בערך באמצע העשור החמישי. גם החרדים הם אוכלוסייה שזוכה לייצוג פוליטי שבאמת מתאמץ עבורה: החרדים אמנם חיים עם רמת הכנסה נמוכה מאוד, אולם השלטון דואג להם לכל צרכיהם בסופו של דבר, כך שיוכלו לעשות כמה שפחות עבור הכלכלה שלנו, וכמה שיותר לשם בורא עולם (בשמנו כמובן). 

עכשיו, בהנחה ואנחנו לא חרדים, לא מקומבנים, ולא עוברים את חסמי הכניסה להייטק, כגון יכולות מתמטיות, אנגלית מעולה וקורס תכנות, לאן אנחנו מגיעים? התשובה היא קבוצה מספר שלוש. הקבוצה הזו כוללת את כל הבינוניים וחסרי הייצוג. אלו שאינם מאוחדים על ידי מיתוסים משותפים (כגון לימוד תורה), או מנגנון בין-סובייקטיבי אחר של שיתוף פעולה (כלשונו של יובל נח הררי), ולכן אף אחד לא מתאמץ עבורם; למרות שמדובר בציבור ענק לכאורה, נבחרי הציבור בחברה שלנו אינם באמת נשפטים בקלפי אם הקימו עבורנו תשתיות, הורידו את מחירי הדיור או היטיבי עם היבט כלשהו באיכות החיים שלנו: הם נשפטים לפי שיקולי ביטחון, ובמידה רבה לפי השיוך השבטי של כל אחד מאיתנו. רוצה לומר, פוליטיקאים, שכל מה שמעניין אותם בחיים הוא להמשיך ולהיבחר, צריכים להשקיע את המאמצים שלהם במקומות אחרים, לא בשיפור חיינו.

לחלק ד’