למה גם אתם צריכים להצטרף לסיור של שוברים שתיקה

בתור בלוגר מוביל דעה בשמאל שכמוני (לא באמת), החלטתי להצטרף לסיור מאורגן של ארגון שוברים שתיקה, כדי לראות בעצמי What the fuss is all about.

בשירותי הצבאי שירתתי חלק מן הזמן בגזרת חברון, והבסיס בו ישנו בזמנו היה ממש בין קרית ארבע לחברון (מוצב חרסינה), כך שהכרתי את האיזור פחות או יותר (אם כי השתחררתי כבר לפני יותר מ-11 שנים).  כמו כן, אני קורא המון על המצב בשטחים, ואפילו הקמתי בלוג שלם בנושא אותו אתם קוראים כעת.

עם זאת, הסיור הזה מקצועי, משכיל ומעמיק, וגם אני למדתי ממנו רבות. אציין, לא אתייחס יותר מדי לארגון שוברים שתיקה עצמו (לכך אתייחס בנפרד), אלא רק לסיור: מדוע הוא כה מעניין, ומה ניתן להפיק ממנו.

תל רומידה
צומת תל רומיידה בלב חברון, שם ירה החייל אלאור אזריה במחבל מנוטרל. בפינה משמאל, ניתן לראות את ביתו של הפלסטיני שתיעד את הירי של אזריה

שלטון היעדר החוק

שוברים שתיקה עושים שני דברים: הראשון הוא לאסוף עדויות של חיילים ששירתו בשטחים הכבושים, תיעוד העדויות הללו והפצתן בכל מיני דרכים ופלטפורמות. השני הוא הוצאת סיורים מאורגנים באיזור חברון ובאיזור דרום הר חברון (שני סיורים נפרדים), כדי להראות את הכיבוש באופן בלתי אמצעי. אני הצטרפתי לסיור בחברון, שמתחיל מקריית ארבע, ממשיך למערת המכפלה, ומשם הולכים ברגל בכל הרקמה של הריבונות הישראלית בחברון.

הסיור של שוברים שתיקה מבסס, בעזרת שימוש באינספור דוגמאות עליהן הוא מצביע בשטח, כיצד הכיבוש של מדינת ישראל בשטחים אינו נעשה משום צורך בטחוני, אלא כל מטרתו לתפוס אחיזה הולכת וגוברת בשטח, לעתים בצעדים של מטרים סופרים, אך במגמה ברורה ובנוסחה קבועה: העלאת נוכחות היהודים, והורדת נוכחות הערבים.

דוגמה פשוטה לסיפוח הזוחל בחברון, היא למשל אוהל שהוקם בשטחה של משפחה פלסטינית בשם ג׳עברי ליד קריית ארבע, המכונה ״בית כנסת בית חזון דוד״. המתנחלים באיזור הקימו בית כנסת בשטח המשפחה, ופשוט לא הסכימו לזוז משם.

לאחר פסיקת בית משפט על הריסת המבנה, בית הכנסת נהרס על ידי צה״ל, עד שנבנה פשוט מחדש יום למחרת על ידי פלסטינים. לאחר סאגה של 40 פעמים לאורך עשור בו בית הכנסת נהרס ונבנה מחדש, משפחת ג׳עברי הפלסטינית פשוט ויתרה, ובית הכנסת נשאר בשטחה.

הצבא כמובן מאבטח אותו כל הזמן. ככה זה עובד בארץ המתנחלים: פולשים לאיזור או לבית, יוצרים היאחזות, ולאט לאט דוחקים את התושבים שהיו שם, בין אם באופן ישיר ובין אם באופן עקיף. לאט לאט, המדינה מתרגלת לרעיון שהם שם, ונוצרת עובדה בשטח, ואז ממשיכים הלאה לקבוע עובדות חדשות. התהליך הדרגתי, אין קפיצה נחשונית שפתאום תקים עליה התנגדות חסרת תקדים, וכך בעצם הפסקנו להתעניין מה באמת קורה שם. כך גם בבתים לאורך השוהידא, בבית משפחה בתל רומיידה, בבית המכונה ״בית המכפלה״, בבית המכונה ״הבית האדום״ ובמקומות נוספים: מצביעים על הסכם מכירה (שבסוף מתברר כזיוף בבית משפט), מנצלים את הימשכות הדיונים בבית המשפט, ומתישים את הפלסטינים.

אווירה של מקס הזועם

מה שקורה שם בחברון, הוא מאד מוזר. קשה שלא לחוש בשקט הרב שנוכח תמיד באיזור היהודי של חברון: אחרי שמתרחקים מעט ממערת המכפלה, הולכים על רכוב השוהידא, שהיהודים קוראים לו רחוב דוד המלך. הכול מלא בזבל מסביב, כי עיריית חברון לא ממש יכולה להיכנס לשם לפנות. הכול גם נראה נטוש ועזוב: קיוסק נטוש עם שלט של סיגריות טיים בעברית, שנראה נטוש מספר שנים. צבעו של השלט דהוי. הבתים ריקים מאדם, בכבישים כמעט ואין מי שייסע. שערי חנויות מרותכים בברזל, כי ממילא החנויות הללו לא ייפתחו בשנים הקרובות, אם בכלל.

באינתיפאדה השנייה, הוטל כבר סגר של חצי שנה על העיר. נכון שהיה טרור שיצא גם מחברון, אבל מדובר בענישה קולקטיבית מטורפת על עיר של מאתיים ושלושים אלף תושבים ערבים (כאשר כמה מאות היהודים בעיר, כמובן שיכלו להסתובב חופשי באיזורים שלהם). קרוב ל-2,000 בתי עסק פלסטיניים במרכז העיר עומדים היום סגורים. חלקם נטשו פשוט כי אין להם הצדקה כלכלית. חלקם (440) נסגרו בצווים צבאיים, שניתנו לשם שמירה על הפרדה בין יהודים לערבים. העניין הוא, שהערבים היו שם קודם: המתנחלים פשוט באו להם על הראש, ומשלא הצליחו להתמודד עם המתנחלים, העיפו פשוט את הערבים.הסיבה למחזות הללו של בתים ורחובות נטושים היא הנוכחות הצבאית הארוכה והמאסיבית הקיימת תמיד ובעצימות משתנה בעיר. לאחר טבח ברוך גולדשטיין ב-1994, הוטל על העיר עוצר של חודשיים: מדובר בעוצר מלא לגמרי; פלסטינים לא הורשו לצאת מהבתים לכל מטרה שהיא במשך חודשיים שלמים. תחשבו על מעצר בית, אבל לעיר שלמה. הסיבה לכך הייתה חשש מנקמה לאחר הטבח. לאחר מכן, החלו ערבים לנטוש את העיר פשוט.

בכלל, בכל פעם שהייתה אלימות מצד פלסטינים בחברון, האוכלוסייה הפלסטינית כולה נענשה באופן קולקטיבי. אגב, גם כאשר היו גילויי אלימות מצד יהודים כלפי פלסטינים, גם אז נענשה האוכלוסייה הפלסטינית (למשל: כאשר יצרו המתנחלים מהומות בשוק של חברון והפכו את חנויות הסוחרים, סגרו בצו צבאי את החנויות כדי לשמור על השקט. המתנחלים הפנימו שהם אף פעם לא באמת

בית של משפחה פלסטינית
בית של משפחה פלסטינית ברחוב השוהדה. המשפחה התקינה סורגים כי מתנחלים זורקים להם זבל לתוך הבית.

H1 ו-H2

חברון חולקה בהסכם חברון בין נתניהו וערפאת ב-1997, לשני חלקים: חלק אחד מכונה H1, והסטטוס שם הוא משהו כמו שטחי A הרגילים לאחר אוסלו, כלומר שטח כביכול בשליטת הרשות, ובשטח הזה מתגוררים כמאתיים אלף תושבים (ובאופן רשמי לפחות, הכניסה ליהודים אליו אסורה).

שטח H-2 הוא שטח בו מתגוררים 30,000 פלסטינים ו-800 יהודים, אולם השטח בשליטה צבאית מלאה לחלוטין של צה״ל, עם נוכחות של בערך 700 חיילים באיזור. רחובות רבים סגורים בפני תנועת כלי רכב פלסטיניים, וחלק מן הרחובות סגורים בכלל לנוכחות פלסטיניים, גם בהליכה רגלית. היות וחלק מן הרחובות נטושים לחלוטין, בעצם אין סיבה לאף אחד (ערבי) להיות שם, מלבד המשפחה או שתיים שפשוט לא עזבו את אותן סמטאות, לכן יש סמטאות שרק לבני מספר מצומצם של משפחות מותר להתהלך בהן, מבלי להביא מבקרים לעולם כמובן.

למעלה מעשרת אלפים איש עזבו את מרכז חברון, כי זה פשוט לא חיים נורמליים בשום צורה. מי שנשאר שם, עושה זאת כי הוא מאד עני ברוב המקרים, והוא לא רוצה לוותר על הדבר היחיד שיש לו, שהוא הבית המסכן שיש לו בשטח (שטח שאט אט הופך יותר ויותר יהודי). מספר קטן של משפחות פלסטיניות גרות שם מתוך עיקרון, וסובלות מהצקות של המתנחלים, שמתעמרים בהם, מקללים אותם, זורקים להם זבל וטיטולים מלאי צואה על הבית (ולכן הן מתקינות כלובים על המרפסות שלהן).

גאולה משיחית בכסות ביטחונית


למה הסיור של שוברים שתיקה כה חשוב? היות והוא מדגים ומוכיח כי הכיבוש וההחזקה של מדינת ישראל בשטחים, לא נעשים מתוך צורך בטחוני, אלא מתוך תפיסה של תחילת הגאולה של העם היהודי (והמנחלים אפילו צעקו על קבוצת הסיור שאנחנו הורסים את התחלת הגאולה).

מאז ומתמיד, וביתר שאת מאז אוסלו, אז החלו לדון ברצינות בפינוי תמורת שטחים, אנשי גוש אמונים התנגדו לאוסלו מנימוקים בטחוניים. בפועל, נעשה כאן שימוש ציני בטענות ביטחוניות חשובות, על מנת לשרת מטרה אמורפית אשר חלק גדול מן העם אינו שותף לה ואינו מאמין בה.

חלק מן המתנגדים לאוסלו בזמן אמת אכן התנגדו להסכמים מטעמים ביטחוניים, אולם רבים מן המתנגדים התנגדו אז, וטוענים גם היום, כי הציווי האלוהי לארץ ישראל השלמה הוא אשר מנחה אותם בתפיסתם המדינית.

אתחלא דגאולה

טובת העם אינה בראש מעיינם של אנשי ארץ ישראל השלמה,  אלא התחלת הגאולה של עם ישראל וביאת המשיח. בתקופת אוסלו, נימוקיהם הבטחוניים של המתנגדים התערבבו עם ההתנגדות העזה לוויתור על שטחים שהוענקו לעם היהודי על ידי אלוקים. חסידיו של הרב צבי יהודה קוק, האב הרוחני והאידיאולוגי של ההתנחלויות, מאמינים כי מצוות יישוב ארץ ישראל היא החשובה ביותר מכל המצוות, וכי שטח בית המקדש וירושלים מהווים שער אל העולם השמימי. כמו כן, ארץ ישראל כולה היא ישות אורגנית אחת וכוללת, אשר לאיש אין ואף לעולם תהיה זכות לוותר על חלק ממנה.[i]


שוברים שתיקה לא מבטיחים ורדים ושושנים: אף אחד לא אומר שחתירה להסכם תהיה קלה. אולם מה שהסיורים הללו עושים, הוא לפתוח לנו את העיניים: שנבין את המחיר המוסרי שאנו משלמים כעם עקב הכיבוש, את הדיכוי וההשפלה שאנו מפעילים כלפי עם אחר, כל זאת בהוראות הסגנים של אלוהים עלי אדמות.

אבל את הכיבוש אפשר להפסיק, או לכל הפחות לשאוף לסיומו, שהרי כל קשר בין נימוקים בטחוניים למה שקורה בשטחים בפועל הוא מקרי בהחלט: אין שום דבר בטחוני בלשבת על הראש של משפחות פלסטיניות (ההיגיון אומר, שדווקא להיפך).

אך המתנחלים הם אלו שקובעים את סדר היום הציבורי. בעוד ארגון שוברים שתיקה הוא ארגון ציוני ישראלי (כן, ציוני, אלא שפשוט יש לו תפיסה אחרת לציונות, כזאת שלא רואה בכיבוש את סלע קיומו של עם ישראל), המתנחלים הם אדוני הארץ הזאת, מחוברים היטב לשלטון, והשלטון מחובר אליהם.

בסיור במקרה נתקלנו כקבוצה בחבר הכנסת מיקי זוהר מן הליכוד. כאשר המנחלים באיזור הפנו את תשומת ליבו של זוהר וצעקו לעברו, ״מיקי, מה יש לך להגיד לשוברים שתיקה״, בלשון מתריסה כזאת, ראיתי את מיקי זוהר מחייך, חיוך יהיר של חזקים כזה. חיוך שאומר ללא מילים: ״אני כל כך חזק, שאני אפילו לא צריך לחשוש מהם כאיום. הם בקושי פשפש לעומתי. אני בלב הקונצנזוס, והם מוקעים על ידי מרבית העם״. וזאת חבר׳ה, התורה כולה.

[i] מוטי ענברי ״תפיסת הציונות בהגותו של הרב צבי יהודה קוק ושורשי ׳גוש אמונים׳״ עיונים בתקומת ישראל, כרך 18 (2008), עמ׳ 29.

מהו אם כן, ״תשובת השמאל״? אני סבור כי כיום לא ברור לרבים בישראל מה מייצג באמת השמאל מבחינת רבות, מה שתורם לניכור כלפי השמאל שלא בצדק, ומלבה מתחים פנים-חברתיים. המתיחות בארץ לא פשוטה, ולא נראה שזה משתפר בקרוב.

אמרו לי שהמילה ״שמאל״ מעוררת אנטגוניזם, ועדיף שלא לעצבן אנשים כדי שייכנסו יותר לאתר. על כך אני אומר, שמי שמתעצבן מעצם המילה שמאל, צריך לחשוב עם עצמו מדוע הוא כל כך שונא את השמאל. אני מזמין אותו לקרוא כאן ולקבל רושם אחר.

לקריאה נוספת
פוסטים נוספים

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: