אין לכם זכות לוותר על הזכות
צילום מסך

למה השמאל הולך להתרסק שוב בבחירות?

הבחירות יתקיימו עוד שלושה ימים בלבד. התרגשות? ממש לא. יותר גועל. תחושת מיאוס. אפילו בכנסים של הליכוד ונתניהו אין קליינטים, וקהל מועט מתייצב. אני אינני נביא, אך העיתונים והפרשנים מעריכים כולם כי אחוז ההצבעה הולך להיות נמוך במיוחד. הציבור מאס בציניות ובשקרים: הרי גם הבחירות הראשונות ל-2019, הוקדמו עקב שיקולים ציניים של נתניהו של קיום בחירות לפני שימוע.

אני מבין את מי שלא הולך להצביע

פיזור הכנסת ה-21 גם הוא נעשה משיקולים ציניים של ליברמן, של רצון להדיח את נתניהו, וכמובן שלא באמת היה חשוב לו חוק הגיוס. כל אלו רק טיפה בים השקרים שמוכר נתניהו לציבור כל כך הרבה שנים. הציבור שתומך בו יודע שהוא משקר, יודע שהוא מושחת. פשוט לא אכפת לו: לתומכי נתניהו לא אכפת שהוא נתפס בשקר פעם אחר פעם, והחשיפות מן החקירות יותר מסייעות לנתניהו מאשר פוגעות בו. משום כך, המתנגדים של נתניהו בעם פשוט מיואשים מן המשחק הפוליטי.

 

חרא בפיתה
משל על הבחירות מן הסדרה סאות׳ פארק. מקור צילום: Meme ידוע.

אומרים שחייבים להצביע, לא משנה למי, העיקר להצביע. שאין לנו זכות לוותר על הזכות. התפיסה הזאת, מתעלמת מכך שאין לנו מועמדים ראויים. גם במרכז-שמאל אין אפשרויות טובות: אפשר לבחור בבני גנץ, שיצר מפלגה שכולה שעטנז בין אינספור עמדות פוליטיות שלא מתיישבות האחת עם השנייה. גנץ עצמו הוא בתכלס ימין במידה רבה, פשוט לא ביבי, לכן ממתג עצמו כמרכז, מה שזה לא יהיה.

אפשר לבחור ברשימה המשותפת, שמלבד ביגמיה וקומוניזם, אפשר למצוא שם תומכי חמאס לכל דבר ועניין. אפשר לבחור במפלגת העבודה, שהפכה להיות מפלגת נישה חברתית שתקבל לכל היותר 4-6 מנדטים, ובבחירות הבאות שיתקיימו (בתקווה שיהיו עוד ארבע שנים), כנראה שכבר לא תתמודד. אפשר לבחור במחנה הדמוקרטי, בה אני אבחר אגב, אבל נו, ההשפעה שתהיה לה על השיח הציבורי צפויה להיות אפסית. הבחירות האלה, כמו יותר מדי בחירות בשנים האחרונות, הן בחירות בין גרוע מאד לגרוע פחות.


אולם ברור לכולם איפה אחוזי ההצבעה לא צפויים לרדת: במגזר החרדי ובמגזר הדתי לאומי. למה דווקא שם נוהרים לקלפיות?

מדוע השמאל החילוני והליברלי לא מצביע?

נכון לעת הזו, מקומו של השמאל הליברלי בשיח הפוליטי ממשיך ומצטמצם. מבחירות לבחירות, המושבים לו הוא זכאי בפרלמנט הישראלי הולכים ומתמעטים. אני סבור כי הסיבה לכך היא שכיום מנגנוני שיתוף הפעולה של קבוצות מצביעים מקרב הימין הם יעילים יותר: החרדים למשל, משתפים פעולה במספרים גדולים באופן מתואם, היות וכולם מאמינים בקנאות באותן אמונות, מיתוסים ואידיאלים.

הוא הדין לגבי הדתיים הלאומיים על זרמיהם השונים, אשר חשים לכידות רעיונית וחברתית גבוהה כלפי לאומיות יהודית והתיישבות ביהודה ושומרון. כמו כן, קבוצה גדולה של מצביעים בתוך הליכוד, מצביעים לנתניהו כהצבעת מחאה נגד רדיפתו הלכאורית על ידי גורמים ״בשמאל״, לרבות בתוך הממשל (ה״דיפ סטייט״ שכביכול רודף את נתניהו). ֿ

לעומת זאת, מצביעי השמאל והמרכז, מלבד אמונות בין-סובייקטיביות המשותפות ממילא למרבית העם כגון זכות קיומה של מדינת ישראל, דמוקרטיה וכדומה, אינם מחזיקים בצקלונם מיתוסים נוספים המאחדים אותם, ולכן לא ניתן לרתום אותם לשיתוף פעולה צייתני במספרים גדולים.[1] חשבו על מנהיג חילוני הקורא לשיתוף פעולה על בסיס דאגה לשכבות החלשות, דרישה לשוויון בנטל או למיסוד תחבורה ציבורית בשבת: אולי יבואו להפגנות, אולי יתרמו קצת כסף, אבל לאורך זמן נדרשים יסודות אידיאולוגיים המבוססים על אמונה במיתוסים על מנת להבטיח שיתוף פעולה אפקטיבי.

מאסה גדולה של אנשים לא תחסום כבישים או תבעיר צמיגים לכל משמע פקודתו של אותו ״אדמו״ר״ חילוני: אף אחד לא ישרוף צמיגים בשביל שוויון בנטל או עבור עיוות בחלוקת תמלוגי הגז, וגם אם כן, לא מספיק כדי לשנות.[2] צייתנות שכזאת אינה מאפיינת את אלו אשר התחנכו על ערכים דמוקרטיים וליברליים. נכון, בעבר השמאל החזיק את ההגמוניה הישראלית, אך הוא עשה זאת בעזרת אידיאלים סוציאליסטים (שלא לומר מרקסיסטיים) מאידך, ושליטה במוסדות המדינה בצורה לא דמוקרטית מנגד. בראשית ימיה של המדינה, הקומוניזם ורעיונותיו היו המיתוסים שאפשרו שיתוף פעולה יעיל במספרים גדולים. לא מציאה גדולה, בלשון המעטה.

המחאה החברתית
מחאת קיץ 2011. צילום: AVIVI

מה יהיה בבחירות הבאות?

הנבואה ניתנה כידוע לשוטים, אולם נכון לנקודת הזמן הזו, נראה שהכיוון הוא המשך התרחקות של הציבור מערכים שמאל-ליברליים. לפי פרופ׳ יובל נח הררי, אם נסתכל על התהליכים שעוברים על האנושות ממבט-על, נראה כי האנושות הולכת לכיוון של האחדה, כלומר ככל שעובר הזמן, תרבויות מתחברות וההבדלים בין התרבויות השונות ייעלמו בסופו של דבר. עם זאת, תהליך כזה, אם יתרחש, הוא ארוך במיוחד ויתפרש לאורך זמן רב, אולי מאות שנים, ואולי אף יותר מכך.[3]

מאידך בעת הזו, מסביר לנו העיתונאי והסופר נדב איל, מדינות הלאום בדור הנוכחי החלו מתפרקות מאחריות כלפי הקולקטיב הגלובלי, ומתכנסות פנימה אל תוך עצמן. בשנות חיינו וחיי ילדינו, אין הכרח שהקדמה הטכנולוגית והרעיונית שאפיינה את השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, לא תיבלם בעתיד הקרוב ואף תרשום נסיגה לאחור. בכל העולם המערבי, המתקפה על ערכים דמוקרטיים ועל ליברליזם רושמת הישגים רבים יותר.[4]

עצם קיומן של אידאות כמו דמוקרטיה, ליברליזם, ריבוי הדעות, הגנה על זכויות המיעוט, ערכים אנושיים אוניברסליים וכדומה, אינו מובן מאליו, והן לא ישרדו מאליהן בצורה עצמאית. בחברה הישראלית, הדה-לגיטימציה שנעשית כנגד השמאל כבר כיום, מסמנת את היחלשותה של הישראליות הישנה וחלוקתה לשבטים. סימון אויבים מבפנים במקום אחדות כנגד איומים חיצוניים, משמע היחלשותה של חברה לאומית.

למען הסר ספק

אני אלך להצביע. לא כי זה ישנה משהו, המדינה גם ככה במסלול לשום מקום, והקול שלי לא ישנה זאת. אני אלך להצביע במידה מסוימת בגלל סאחים רבים שסבורים שמי שמצביע משפיע וכל מיני סיסמאות כאלה, ומטילים ספק בלגיטימציה של מי שלא מצביע. אין לי סיבה מספיק טובה לא להצביע, זה בעצם מה שאני רוצה להגיד. למרות שאני מיואש, ולמרות שבמשחק הפוליטי הליברליזם כבר אוטוטו לא רלוונטי, אלך להצביע. מי יודע, אולי עוד כמה שנים גם את זה ייקחו לנו.

[1] פרופ' יובל נח הררי, קיצור תולדות האנושות, הוצאת דביר (2011) (להלן: ״קיצור תולדות האנושות)

[2] היו מחאות גדולות בישראל, אך הן לא מעידות על שיתוף פעולה חילוני לאורך זמן. למשל הפגנת ״הארבע מאות אלף״ לאחר אירועי טבח סברה ושתילה, אמנם הייתה משמעותית אך ממוקדת לעניין מסוים, והביאה בסופו של דבר לוועדת חקירה. אין הדבר דומה לשינוי סדרי משטר. כמו כן, ״המחאה החברתית״ של קיץ 2011 נישאה על מומנטום תמיכה גדול בציבור הישראלי, אך מעידה בדיוק על כך שרעיונות רציונליים ללא מיתוסים לא יכולים להוות מכשיר לשיתוף פעולה קולקטיבי לאורך זמן.

[3] קיצור תולדות האנושות, פרק 9.

[4] נדב איל, המרד נגד הגלובליזציה, הוצאת ידיעות אחרונות (2018).

פוסטים נוספים

Random Posts

תגובה אחת

  1. יש רק מפלגה אחת ליברלית בישראל וזו מפלגת 'זהות'.
    אתה מוזמן להקים שם את התא השמאלני.

בא לכם להגיב?