מה יהיה בבחירות הבאות?

הנבואה ניתנה כידוע לשוטים, אולם נכון לנקודת הזמן הזו, נראה שהכיוון הוא המשך התרחקות של הציבור מערכים שמאל-ליברליים. לפי פרופ׳ יובל נח הררי, אם נסתכל על התהליכים שעוברים על האנושות ממבט-על, נראה כי האנושות הולכת לכיוון של האחדה, כלומר ככל שעובר הזמן, תרבויות מתחברות וההבדלים בין התרבויות השונות ייעלמו בסופו של דבר. עם זאת, תהליך כזה, אם יתרחש, הוא ארוך במיוחד ויתפרש לאורך זמן רב, אולי מאות שנים, ואולי אף יותר מכך.[3]

מאידך בעת הזו, מסביר לנו העיתונאי והסופר נדב איל, מדינות הלאום בדור הנוכחי החלו מתפרקות מאחריות כלפי הקולקטיב הגלובלי, ומתכנסות פנימה אל תוך עצמן. בשנות חיינו וחיי ילדינו, אין הכרח שהקדמה הטכנולוגית והרעיונית שאפיינה את השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, לא תיבלם בעתיד הקרוב ואף תרשום נסיגה לאחור. בכל העולם המערבי, המתקפה על ערכים דמוקרטיים ועל ליברליזם רושמת הישגים רבים יותר.[4]

עצם קיומן של אידאות כמו דמוקרטיה, ליברליזם, ריבוי הדעות, הגנה על זכויות המיעוט, ערכים אנושיים אוניברסליים וכדומה, אינו מובן מאליו, והן לא ישרדו מאליהן בצורה עצמאית. בחברה הישראלית, הדה-לגיטימציה שנעשית כנגד השמאל כבר כיום, מסמנת את היחלשותה של הישראליות הישנה וחלוקתה לשבטים. סימון אויבים מבפנים במקום אחדות כנגד איומים חיצוניים, משמע היחלשותה של חברה לאומית.

למען הסר ספק

אני אלך להצביע. לא כי זה ישנה משהו, המדינה גם ככה במסלול לשום מקום, והקול שלי לא ישנה זאת. אני אלך להצביע במידה מסוימת בגלל סאחים רבים שסבורים שמי שמצביע משפיע וכל מיני סיסמאות כאלה, ומטילים ספק בלגיטימציה של מי שלא מצביע. אין לי סיבה מספיק טובה לא להצביע, זה בעצם מה שאני רוצה להגיד. למרות שאני מיואש, ולמרות שבמשחק הפוליטי הליברליזם כבר אוטוטו לא רלוונטי, אלך להצביע. מי יודע, אולי עוד כמה שנים גם את זה ייקחו לנו.

[1] פרופ' יובל נח הררי, קיצור תולדות האנושות, הוצאת דביר (2011) (להלן: ״קיצור תולדות האנושות)

[2] היו מחאות גדולות בישראל, אך הן לא מעידות על שיתוף פעולה חילוני לאורך זמן. למשל הפגנת ״הארבע מאות אלף״ לאחר אירועי טבח סברה ושתילה, אמנם הייתה משמעותית אך ממוקדת לעניין מסוים, והביאה בסופו של דבר לוועדת חקירה. אין הדבר דומה לשינוי סדרי משטר. כמו כן, ״המחאה החברתית״ של קיץ 2011 נישאה על מומנטום תמיכה גדול בציבור הישראלי, אך מעידה בדיוק על כך שרעיונות רציונליים ללא מיתוסים לא יכולים להוות מכשיר לשיתוף פעולה קולקטיבי לאורך זמן.

[3] קיצור תולדות האנושות, פרק 9.

[4] נדב איל, המרד נגד הגלובליזציה, הוצאת ידיעות אחרונות (2018).