החלוקה בין שמאל לבין ימין בישראל, נעשית לא אחת בשאלת העמדה ביחס לגורל השטחים שמעבר לקו הירוק. כנגד אלו המוכנים לעשות ״ויתורים טריטוריאליים״, נאמר עליהם לא רק שהם שמאלנים, אלא אף שהם אנטי-ציונים. האם תפיסה של "שטחים תמורת הסדר" הינה אנטי-ציונית מעצם טבעה? כדי לענות על השאלה הטעונה הזאת, ראשית עלינו להגדיר לעצמנו מהי ציונות.

פטריוטיות היא אהבת המדינה על ידי פרט מסוים, אולם האם ישראלי יכול להיות פטריוטי ואנטי ציוני? האם ציונות משמע אהבת המדינה, או שמא תפיסה לפיה ליהודים זכות למדינה? האם ציונות היא ליהודים בלבד?

מכל מקום, לשאלה – ״מהי ציונות בעיניך?״ – תהיינה תשובות שונות בפיהם של אנשים שונים, אבל בקווי ההסכמה הכלליים אפשר לומר כי לפני קום המדינה פעלה בקרב קהילות יהודיות ״התנועה הציונית״,  והתנועה הציונית הזאת שאפה להקים בית לעם היהודי בארץ ישראל. אפשר לטעון כי משקמה מדינת ישראל, אין עוד ציונות, היות ומטרת התנועה הושגה. לפי תפיסה זו, המונח ציונות משמש קצת כקליפה ריקה ליצוק אליה תוכן רעיוני בהתאם לתפיסת הדובר. עם זאת, נדמה כי הרוב רואים כיום בציונות את זכותה של מדינת ישראל להמשיך ולהתקיים כמדינת העם היהודי בארץ ישראל. כמו כן, אין להגדיר את הציונות כשאיפה לסתם "בית יהודי בעלמא", קרי בית לעם היהודי באיזו נקודה אקראית על גבי הגלובוס (אוגנדה למשל), אלא שאיפה לבית יהודי שיקום דווקא בארץ ישראל הגיאוגרפית, ובפרט יכלול את העיר ירושלים (עיר אשר אחד משמותיה הרבים הוא "ציון", ומכאן המילה ציונות).

כלומר, אפשר לטעון בביטחון יחסי, כי הגדרה מקובלת למה תיחשב תפיסת עולם "ציונית" כיום, היא  האמונה בכך שהעם היהודי צריך לשאוף לשבת בחבל הארץ הגיאוגרפי המכונה ארץ ישראל, ולהחזיק שם במדינת ישראל עם ירושלים כבירתה.

ציונות בראי הכרזת העצמאות

כאמור, מטרתה של התנועה הציונית בראשיתה, הייתה הקמת בית יהודי בארץ ישראל, והתנועה הזו אכן הצליחה מאד, שהרי יהודים רבים עלו ליישב את ארץ ישראל והקימו את היישוב היהודי בארץ ישאל, וכמובן שבסופו של דבר הקימו את מדינת ישראל. מנהיגי היישוב היהודי בחרו מתוכם את מועצת העם, והם היו אלו שהכריזו על עצמאותה של המדינה ועל הקמתה ב-14.5.1948 (ה׳ באייר תש״ח). הכרזת העצמאות של מדינת ישראל נפתחת במילים:

"בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי".

כלומר, כבר בהכרזת העצמאות, מועצת העם הזמנית (שקמה לאחר סיום המנדט הבריטי) שאבה את ההצדקה למדינת ישראל מן האתוס השייך לזרם המרכזי של היהדות, הגורס כי לעם היהודי זכות מוקנית לשבת בארץ ישראל: לפי המיתוס היהודי, ארץ ישראל הובטחה על ידי אלוהים לאברהם אבינו ולצאצאיו לכל הדורות בברית בין הבתרים. כמו כן, בהתאם לאתוס, נחלתם של שבטי יהודה, שמעון ובנימין (ממלכת ישראל הדרומית, אשר ירושלים בשטחה) נגזלה על ידי הרומאים בחורבן בית שני, ולכן העם היהודי זכאי לשוב אל שטחיו ההיסטוריים מהם הוגלה בגלות רומי. תפיסות אלו כלפי הארץ המובטחת, הן מרכזיות ביותר באתוס היהודי וחשיבותן היא רבה ללא ספק. עם זאת, השאלה היא מה הנפקות של אותן תפיסות באתוס היהודי מבחינה מדינית-מעשית.

פרופ' יובל נח הררי[i] מתאר כיצד לאורך ההיסטוריה האנושית, קבוצות של בני אדם יצרו ופיתחו מנגנונים שונים של שיתוף פעולה על ידי יצירת מיתוסים משותפים ואמונות בין-סובייקטיביות. אם נקבל את גישתו של פרופ' יובל נח הררי לעניין זה, גם היהדות כמו דתות אחרות ומיתוסים נוספים, נוסדה למעשה כמנגנון לשיתוף פעולה של קבוצת אנשים גדולה. בשמירה על המיתוסים הללו מתקופת גירוש רומי ועד היום, שרדה קבוצת האנשים אשר התהוותה כלאום היהודי, תוך שמירה על רכיבים מסורתיים מסוימים, כמו למשל הערך של שיבה לציון. לפי תפיסת הימין הלאומי, משחזר העם היהודי לצור מחצבתו ב-1948, וכן ב-1967 לקח את השליטה בשטחי איו"ש בהם בין השאר מאמינים כי עמד בית המקדש, לעולם אסור יהיה לוותר על השליטה בשטחים אלו (ובציונות הדתית אומרים: "ברך את מדינת ישראל שתהיה ראשית צמיחת גאולתנו").

מעבר לכך, אם עולה טענה לפיה לעם היהודי אין זכות היסטורית על שטחי יהודה ושומרון, אזי אפשר לטעון באותה מידה כי אין לעם היהודי זכות בכל חלקי ארץ ישראל, והוא בחזקת כובש גם בתל אביב, נס ציונה ומועצה אזורית גזר. שהרי, זכותו של העם היהודי לשבת בארץ ישראל, מוקנית לו מדאורייתא, וממנה בלבד, ואם היא לא תקפה באיו"ש, משמע היא אינה תקפה כלל, וכי האמונה בעיקרים אלו, הם מה שמהווה את הבסיס לעם היהודי.

סלע קיומנו?

יש לומר, כי סלידתו של הימין הפוליטי בישראל מהחזרת שטחים, לא נובעת מדאגה רק לירושלים כסלע קיומו של העם היהודי, אלא משאיפה אוטופית להחזיק ולשלוט בכל גבולות הארץ אשר לפי המיתוס הובטחה לאברהם אבינו על ידי אלוהים. כאשר מפלגת הבית היהודי בראשות נפתלי בנט עלתה בקמפיין "מפסיקים להתנצל" המפורסם בבחירות לכנסת ב-2015 (הכנסת ה-20), המסר שעלה מן הסאב-טקסט של תשדירי הקמפיין, היה לחזק את התפיסה לפיה יש לדחות את הרעיון לפיו החזקת השטחים הכבושים מהווה מעין "רע הכרחי" לצרכים ביטחוניים, אלא היא ערך עליון בפני עצמו. לפיכך, על הפוליטיקאים והמנהיגים להפסיק "להתנצל" על החזקה בשטחים על ידי נימוקים ביטחוניים, ולומר בפה מלא כי מדובר בזכות היסטורית של העם היהודי. בפועל, נדמה כי הימין המשיחי יתנגד להחזרת שטחים גם מסוריה וחלקים ממצרים, היות והוא דוחה כל פרגמטיזם במישור זה, ומחויב לציווי האלוהי לשיטתו ליישוב כל הארץ המובטחת לאברהם אבינו. מי שמרגיש שאלוהים שלח אותו, לרוב אינו מקשיב בהיגיון.

אז מהי ציונות? בית יהודי בארץ ישראל? בית יהודי בארץ ישראל לרבות שטחי הגדה? שמירה על מדינת ישראל? עליכם לענות על השאלה הזאת עם עצמכם, איני יכול לעשות זאת עבורכם. אולם התפיסה הקושרת בין ציונות לבין החזקה בשטחים היא אינה טבעית, אלא פרי אידיאולוגיה של הימין המשיחי נוסח הרב קוק. חסידיו של הרב צבי יהודה קוק, האב הרוחני והאידיאולוגי של ההתנחלויות, מאמינים כי מצוות יישוב ארץ ישראל היא החשובה ביותר מכל המצוות, וכי שטח בית המקדש וירושלים מהווים שער אל העולם השמימי. כמו כן, ארץ ישראל כולה היא ישות אורגנית אחת וכוללת, אשר לאיש אין ואף לעולם תהיה זכות לוותר על חלק ממנה.[ii]

השאלה היא, האם אתם חשים בנוח עם תפיסה ציונית כזאת, השואבת את הצדקתה של מדינת ישראל מדברי אלוהים, אשר הראיה להם היא שכך כתוב בתנ״ך (והראיה לאמיתות הכתוב בתנ״ך, היא שכך אמר אלוהים, וכך הלאה). אם אתם חשים אי נוחות מכך, זה לא במקרה. בפוסט הבא, אפרט מדוע אין הכרח לקשור בין שליטה על פלסטינים במחסומים לבין ציונות.

[i] פרופ' יובל נח הררי, קיצור תולדות האנושות, הוצאת דביר (2011).

[ii] מוטי ענברי ״תפיסת הציונות בהגותו של הרב צבי יהודה קוק ושורשי ׳גוש אמונים׳״ עיונים בתקומת ישראל, כרך 18 (2008), עמ׳ 29.