כיפת הסלע
כיפת הסלע

מחשבות על סוגיית ירושלים

הסיפור של מדינת ישראל והפלסטינים הוא לא סיפור אהבה, וזו בלשון המעטה כמובן. הפלסטינים תופסים את ישראל כפרויקט קולוניאליסטי שהחל בימי העליה הראשונה והצהרת בלפור, ומנגד הישראלים תופסים את הפלסטינים כמי שמפריעים לזכותם הטבעית לרשת את הארץ המובטחת, תוך שהם עושים שימוש באלימות וטרור. עד ימי אוסלו בתחילת שנות ה-90, היה בלתי נתפס שבכלל ניתן יהיה לחשוב שיש אפשרות ליישב בין תפיסות העולם המנוגדות בין הצדדים, אולם תהליך אוסלו ׳איים׳ לשנות את התמונה, והתיישב עם תקווה שהייתה רווחת אז בשנות ה-90, לפיה הליברליזם והנאורות יגברו בסופו של דבר

המשך הסיפור פחות אופטימי, ובמובן מסוים מתאר רגרסיה לתקופה של טרום-אוסלו: רבין נרצח, ביבי עלה לשלטון, ועשה כל מה שהוא יכול כדי לטרפד את תהליך השלום. אהוד ברק שהחליף אותו בראשות הממשלה, אמנם שאף לפתור את הסכסוך, אולם בפועל ניהל את המו״מ בצורה יהירה אשר נדונה לכישלון, ובסופו של יום פגע בשאיפה לפתרון מדיני יותר משתרם לה. אחריו נבחר שרון, הייתה ההתנתקות (החד צדדית כמובן), לאחר מכן אולמרט הגיע הכי קרוב שאפשר אבל ירד מהבמה בגלל חשדות לפלילים, ואז הגיע נתניהו בשנית, ולא רק שלא הלך לקראת שלום ומדינה פלסטינית, אלא יצר מציאות תודעתית בחברה הישראלית לפיה זה לעולם לא יקרה. 

עם זאת, בתקופה שלאחר כישלון המו״מ של ברק בקמפ-דיוויד, בתקופת ממשלת שרון, גורמים ישראלים ופלסטיניים המשיכו להתדיין ביניהם בצורה לא רשמית, במסגרת היוזמה המכונה ׳יוזמת ז׳נבה׳ (המיזם נתמך על ידי ממשלת שוויץ, שבירתה ז׳נבה). ההיגיון מאחורי יוזמת ז׳נבה, הייתה ההבנה שהיות והמו״מ כל כך מורכב ומסובך, נדרש זמן ארוך כדי למצות אותו, זמן שהמציאות הפוליטית בישראל או בחברה הפלסטינית לא יכולה לתת, הן בגלל חילופי השלטון התדירים, והן משום הלחצים הפוליטיים שמפריעים למו״מ במהלכו. 

המומחים של יוזמת ז׳נבה לקחו בחשבון את כל השיקולים הרלוונטיים לעניין, בחנו את כל החלופות, וניסחו טיוטת להסכם סופי בין הצדדים, כך שיום אחד, אם איכשהו המו״מ יתחדש, לשני הצדדים יהיו הצעות מפורטות לפתרון של הסוגיות אשר במחלוקת. הפתרונות אשר מופיעים בטיוטת ההסכמים, הינם מנומקים, ממצים, ונכתבו על ידי מלומדים מקצועיים ומנוסים מספיק, כך שדעתם תהיה רלוונטית לאותם נושאים. 

מדינת ישראל והפלסטינים נחלקים בהמון נושאים, אולם ניתן למנות ארבעה עיקריים: פליטים, גבולות, ביטחון וירושלים. הסוגיה הרגישה ביותר והנפיצה ביותר מביניהן, היא על פי דעת הרוב סוגיית ירושלים: עם זאת, אם רוצים, גם אותה ניתן לפתור, באופן ששני הצדדים יוכלו לחיות איתו. 

שער שכם
שער שכם

שטח מדורג

בתחילת שנת 1967, היה שטחה המוניציפלי של ירושלים היהודית כ-38,000 דונם; לאחר מלחמת ששת הימים, בה נכבשו שטחי מזרח ירושלים והכפרים מסביב, הורחבה העיר ל-108,500 דונם בהחלטת ממשלה. כיום, עם הבניה בעיר לכיוון מערב, שטחה המוניציפלי של ירושלים הוא 125,000 דונם. לפי ד״ר שאול אריאלי, חלק מן הבעיה טמונה בכך שהציבור בישראל תופס את כל אותם 125,000 דונם כמקשה אחת, כאשר בפועל, רבים מן השטחים שסופחו לעיר עליהם עומדות כיום שכונות יהודיות (שנבנו לאחר 1967) או ערביות (כפרים ערביים שסופחו לעיר), מעולם לא היו חלק מירושלים עצמה עד אז. 

מעבר לכך, בכל הנוגע לשכונות הערביות במזרח העיר, ירושלים לא באמת מאוחדת בשום צורה. יהיה זה ממש בלתי אפשרי שלא לשים לב להבדלים הניכרים בין השכונות הערביות ליהודיות, מבחינת רמת השקעה בתשתיות, איכות הבנייה, פינוי אשפה וכל היבט אפשר הנוגע לאיכות חיים (יתכן שהמדינה לא רוצה להשקיע משום שמדובר בערבים, ויתכן מתוך תפיסה שיום אחד השטח יפונה). אפילו מערכת האוטובוסים של מזרח העיר נפרדת מזו של הצד המערבי. 

לכן, אם רוצים לפתור את סוגיית ירושלים, אפשר לחלק אותם 125,000 דונם לכמה רמות דירוג של מורכבות (מן הקל אל הכבד): שטח השכונות היהודיות במערב העיר, שטח השכונות היהודיות שנבנו מעבר לקו הירוק, שטח השכונות הערביות במזרח העיר, העיר העתיקה ורחבת הר הבית (או אם תרצו, אל-חראם א-שריף). 

לגבי השכונות היהודיות במערב העיר, אין מחלוקת ואין בעיה: השטח שייך לישראל. לגבי השכונות היהודיות שמעבר לקו הירוק, לכאורה אלו נבנו תוך כיבוש שטח על ידי מלחמה. עם זאת, בשיחות השלום האחרונות שהתקיימו בין הצדדים (אנאפוליס ב-2007), הוסכם גם על ידי הפלסטינים כי ישראל תורשה לספח את השטח הזה ללא התנגדות. לגבי השכונות הערביות במזרח העיר, כאן חייבים להבין: כדי לעשות שלום, ישראל תצטרך לוותר על ריבונות בשטח. עם זאת, חשוב להבין כי מבחינת 99% מן הישראלים, זה לגמרי חסר משמעות, שהרי מדובר במקומות שכף רגלם לעולם לא תדרוך בהם בכל מקרה, ומבחינת חשיבות היסטורית או דתית, הם כיתר כל שטח במדינת ישראל, כלומר בשטח הזה אין קדושה לכעשצמה (מלבד העובדה שכל האדמה של ארץ ישראל בימי דוד היא קדושה כביכול).

כיפת סלע המחלוקת

החלק המורכב באמת בפתרון העיר, נוגע לשטח העיר העתיקה (כולה 850 דונם מתוך אותם 125,000 דונם), ובעיקר שטח הר הבית בתוכו (140 דונם). לפי ההסכם של יוזמת ז׳נבה, המפתח לפתרון הסוגיה דורש את קבלתן של כמה הנחות מוצא מקדימות:

  1. שני הצדדים צריכים להכיר בחשיבות ההיסטורית והדתית של הצד השני לעיר ירושלים. 
  2. שני הצדדים יצטרכו לקבל את העובדה שהצד השני רואה בירושלים את בירתו.

לאחר מכן, בתמצית הדברים, מה שמוצע בהסכם הוא כדלקמן: רחבת הכותל תהיה בריבונות ישראלית. הריבונות ברובע היהודי, הארמני והנוצרי תישאר בידי ישראל. הריבונות הרובע המוסלמי תהיה בידי הפלסטינים. עם זאת, לא יהיו גבולות או מחסומים בין הרובעים עצמם, מתוך ההבנה שגבולות וגדרות מונעים מן האיזור לשגשג. ישות בינלאומית (המורכבת מנציגים מארצות הברית, רוסיה, האיחוד האירופי, האו"מ וצדדים אחרים) תשמור על הסדר בתוך השטח של העיר העתיקה. כמו כן, תושבי מי מהצדדים לא יצאו מהעיר העתיקה לתוך שטחו של הצד השני ללא אישור מתאים. 

השטח הכי נפיץ הוא כמובן שטח הר הבית או אל-חראם א-שריף. טכנית, בסופו של תהליך, הריבונות במתחם תהיה פלסטינית. עם זאת, הריבונות הזאת לא תהיה מלאה, היות וכוח בינלאומי יאכוף את זכויותיהם של יהודים להיות במתחם. עכשיו, בואו נצא מנקודת הנחה שליהודים תהיה זכות ואפשרות מעשית להגיע להר הבית מתי שהם רוצים, להתפלל שם וכדומה, ללא הגבלה מספרית; מעשית, מדובר על מצב טוב יותר זה הקיים היום, עבור מי ששואף להגיע להר הבית (ההר סגור ליהודים בסופ״ש, ומנוהל על ידי הוואקף הירדני). עם זאת, גם אם הוויתור על הריבונות הוא סמלי לכאורה, קשה לראות בעתיד הנראה לעין ממשלה בישראל שתסכים לכך. נראה לעין אני אומר? אני לא רואה שלשם מדינת ישראל צועדת גם לא עוד חמישים שנה, ואולי גם לא עוד מאה שנה. יותר סביר שנועה קירל תהיה יו״ר הכנסת, מאשר שמדינת ישראל תצליח לגבש קואליציה שתהיה נכונה לוותר על הריבונות בהר הבית. הסמליות היא ערך עליון במשחקי האגו של המזרח התיכון, ואף ראש ממשלה לא ירצה ׳לצאת פראייר׳ מול העם שלו ויסכים לכך. 

עם זאת, אם אנחנו רוצים להגיע לפתרון עם הפלסטינים (ויש לנו סיבות טובות לרצות בכך) חייבים להבין שהפתרון הזה יצריך מאיתנו ויתורים. כמו כן, עוזר לחשוב על כך באופן הבא: ריבונות, בסופו של דבר, הוא מושג חילוני, זר לדת. היהדות אינה תלויה בריבונות בהר הבית או בשום מקום אחר כדי להתקיים. כמו כן, יהודים יורשו להגיע להר הבית גם לאחר ההסכם. אם כך, אולי צריך להפסיק לדבר על ריבונות, ולהתחיל לחשוב על ניהול של השטח הזה לטובת המאמינים האמיתיים. אין לי אשליה שזה יקרה בקרוב, אבל אין לי ספק שזה הפתרון הנכון. 

 

פוסטים נוספים

כיפת הסלע

מחשבות על סוגיית ירושלים

הסיפור של מדינת ישראל והפלסטינים הוא לא סיפור אהבה, וזו בלשון המעטה כמובן. הפלסטינים תופסים את ישראל כפרויקט קולוניאליסטי שהחל בימי העליה הראשונה והצהרת בלפור,

המשך קריאה
דולר וירוס הקורונה

הסגר מעמיק את פערי אי-השוויון בחברה

משבר הקורונה, יותר מהיותו משבר בריאותי, מסתמן כמשבר כלכלי מן החמורים בתולדות הכלכלה הגלובלית, והשפעותיו עשויות להיות דומות לאלו של משבר הסאב-פריים לפני יותר מעשור.

המשך קריאה
לקריאה נוספת
  • מחשבות על סוגיית ירושליםמחשבות על סוגיית ירושלים
    הסיפור של מדינת ישראל והפלסטינים הוא לא סיפור אהבה, וזו בלשון המעטה כמובן. הפלסטינים תופסים את ישראל כפרויקט קולוניאליסטי שהחל בימי העליה הראשונה והצהרת בלפור, ומנגד הישראלים תופסים את הפלסטינים …
  • הסגר מעמיק את פערי אי-השוויון בחברההסגר מעמיק את פערי אי-השוויון בחברה
    משבר הקורונה, יותר מהיותו משבר בריאותי, מסתמן כמשבר כלכלי מן החמורים בתולדות הכלכלה הגלובלית, והשפעותיו עשויות להיות דומות לאלו של משבר הסאב-פריים לפני יותר מעשור. המשבר פוגע בכולם: כשיורד גשם, …

בא לכם להגיב?