עלינו לחתור לפתרון מדיני, לשם שמירה על הדמוקרטיה בישראל

אם להודות על האמת, מבחינה ביטחונית, מצבה של ישראל כיום יותר מסביר ביחס למצב הביטחוני לאורך שנות קיומה של המדינה. עם זאת, הסטטוס-קוו הקיים בנוי על כך שהפלסטינים חיים תחת הנהגתה של הרשות הפלסטינית ולא תחת כיבוש ישראלי, כפי שהיה עד הסכמי אוסלו.

העניין הוא שהמצב הזה לא יוכל להימשך לזמן רב, שהרי הרשות הפלסטינית מתפוררת לאיטה. הרשות הפלסטינית למעשה אינה מארגנת את חייהם של הפלסטינים בדומה למדינה אזרחית, ומתרכזת בעיקר בתיאום הביטחוני עם ישראל, שהוא הסיבה לקיומה של הרשות מבחינתה של מדינת ישראל.[1] אם יתברר כי פתרון שתי המדינות כבר לא עומד על הפרק באופן סופי, הרשות תאיץ את מסעה לעבר קיצה הוודאי, ונדמה כי הרחוב הפלסטיני כבר "מתבשל" על כך.[2]

נערת החודש בפלייבוי הפלסטיני

באופן פרדוקסלי, את החינוך ושירותי הבריאות שלהם מקבלים הפלסטינים דווקא מאונר"א,[3] ארגון מושחת המשמר את רעיון זכות השיבה הפלסטיני, ובכך תורם להמשך הסכסוך במקום לפתרונו. אם אכן אונר"א ייסגר בסופו של דבר, גם תרחיש זה עשוי להאיץ את מותה של הרשות הפלסטינית. יתכן אפילו כי הרשות הפלסטינית תעדיף ליזום את פירוקה, ולפתחה של מדינת ישראל תיפול בעיה אקוטית: שאלת "מה לעשות עם 2.5 מיליון פלסטינים?" תצטרך לקבל מענה מיידי.

ללמוד ביאליק בחברון

מרגע שתיפול הרשות הפלסטינית, ישראל תצטרך לקחת שורה של החלטות אקוטיות, למשל בשאלת החוק שיחול בשטחים, שאלת החינוך בשטחים, מי יתחזק את שלטון החוק וכיצד בכלל ייראה שלטון החוק הזה. האם הפלסטינים יקבלו אזרחות ישראלית, ואם לא, מה בדיוק הם יקבלו? שהרי כאן טמונה הסכנה הגדולה: אם בבת אחת נספח מיליוני פלסטינים, ישראל תאבד את הרוב היהודי בשטחה והיציבות השלטונית תהא בסכנה.

מנגד, מניעת זכויות אזרח מפלסטינים תהיה הפרה קשה מאד של המשפט הבינלאומי מכמה בחינות (בין השאר הפרה של האמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ומדיניות, אמנה אשר מדינת ישראל היא צד לה), ולמעשה תכונן שלטון אפרטהייד מודרני לכל דבר ועניין. שלטון כזה, אשר יצטרך לדכא בכוח חלק כל כך גדול מן האוכלוסייה, יהיה שלטון כל כך חשוך ומושחת, שהוא יגרום לשטאזי של מזרח גרמניה להיראות כמו התנועה לאיכות השלטון.

נתניהו חופשי
אני בלי ארנק. שים עלי אני אחזיר לך

ומכאן לדרך הפעולה מחויבת המציאות של מדינת ישראל, אם היא רוצה להמשיך להיות מדינה דמוקרטית ומשגשגת: להושיט יד למשא ומתן עם הפלסטינים. נכון, הפלסטינים שונאים את ישראל, אולם המצב מושפע מן הפוליטיקה הפנים-פלסטינית ומן הבורות והאנאלפביתיות בעולם הערבי (לאו דווקא הפלסטיני), ומצב זה עשוי להשתנות במידה ותהיה נורמליזציה עם ישראל. כמו כן, החברה הפלסטינית מחולקת ומשוסעת בין חמאס לבין פת"ח,  אולם במידה ויו״ר הרשות הפלסטינית יביא הישג מדיני, סביר להניח כי זה יסייע ליו"ר הרשות הפלסטינית להקים שלטון יציב בשטח המדינה הפלסטינית. ההפרדה בין החמאס לבין הרשות הפלסטינית היא תוצאה של מדיניות ישראלית, וחיזוק החמאס על חשבון הרשות הוא צעד מכוון של בנימין נתניהו.[4]

פוסחים על שני הסעיפים

אם נבחן את התהליכים ההיסטוריים על פניו, מדינת ישראל טרם החליטה סופית אם פניה למדינה אחת בין הירדן לים, או שתי מדינות לשני עמים. מצד אחד, ישראל נמנעת מהחלת החוק הישראלי בשטחים, הכרזה על השטחים כשטחי ישראל, נמנעת מהסדרת מעמדם של הפלסטינים וכדומה. מצד שני, ישראל ממשיכה בבניית מאחזים והרחבת התנחלויות בשטחים. דה פקטו, לאור המשקל הפוליטי של ההתיישבות ביו״ש, מיום ליום קשה למדינת ישראל להחליט באופן עצמאי על גורלה, ונראה שישראל הולכת לכיוון של פתרון ״המדינה האחת״, אשר תהיה סופה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. ראש הממשלה נתניהו, אמנם ממאן להציג חזון עקבי ביחס לפלסטינים, אולם לפי יועציו, נראה כי בפועל הוא שואף להשארתה של האוכלוסייה הפלסטינית במעין ״לימבו״ נצחי, תוך סיפוח היישובים היהודים ביהודה ושומרון.[5]

[1] ד"ר מרדכי קידר "החלום שהפך לסיוט: הגיע הזמן לפרק את הרש"פ" מידה (31.10.2018). לקריאה לחצו כאן.

[2] עמירה הס "צוות פלסטיני מתכונן ליום שאחרי הרשות" הארץ (21.3.2014). לקריאה לחצו כאן.

[3] אריק וייס "אי אפשר איתם, אי אפשר בלעדיהם: כיצד תסתיים סערת אונר"א?" ערוץ 10 (8.9.2018). לצפייה לחצו כאן.

[4] Lahav Harkov “NETANYAHU: MONEY TO HAMAS PART OF STRATEGY TO KEEP PALESTINIANS DIVIDED” The Jerusalem Post (12.03.2019). לקריאה לחצו כאן

[5] אריאל שנבל ״העם אמר את דברו, לדעתי נתניהו צריך לקבל חסינות״ מקור ראשון (18.4.2019). לקריאה לחצו כאן.

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: