ומכאן לדרך הפעולה מחויבת המציאות של מדינת ישראל, אם היא רוצה להמשיך להיות מדינה דמוקרטית ומשגשגת: להושיט יד למשא ומתן עם הפלסטינים. נכון, הפלסטינים שונאים את ישראל, אולם המצב מושפע מן הפוליטיקה הפנים-פלסטינית ומן הבורות והאנאלפביתיות בעולם הערבי (לאו דווקא הפלסטיני), ומצב זה עשוי להשתנות במידה ותהיה נורמליזציה עם ישראל. כמו כן, החברה הפלסטינית מחולקת ומשוסעת בין חמאס לבין פת”ח,  אולם במידה ויו״ר הרשות הפלסטינית יביא הישג מדיני, סביר להניח כי זה יסייע ליו”ר הרשות הפלסטינית להקים שלטון יציב בשטח המדינה הפלסטינית. ההפרדה בין החמאס לבין הרשות הפלסטינית היא תוצאה של מדיניות ישראלית, וחיזוק החמאס על חשבון הרשות הוא צעד מכוון של בנימין נתניהו.[4]

פוסחים על שני הסעיפים

אם נבחן את התהליכים ההיסטוריים על פניו, מדינת ישראל טרם החליטה סופית אם פניה למדינה אחת בין הירדן לים, או שתי מדינות לשני עמים. מצד אחד, ישראל נמנעת מהחלת החוק הישראלי בשטחים, הכרזה על השטחים כשטחי ישראל, נמנעת מהסדרת מעמדם של הפלסטינים וכדומה. מצד שני, ישראל ממשיכה בבניית מאחזים והרחבת התנחלויות בשטחים. דה פקטו, לאור המשקל הפוליטי של ההתיישבות ביו״ש, מיום ליום קשה למדינת ישראל להחליט באופן עצמאי על גורלה, ונראה שישראל הולכת לכיוון של פתרון ״המדינה האחת״, אשר תהיה סופה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. ראש הממשלה נתניהו, אמנם ממאן להציג חזון עקבי ביחס לפלסטינים, אולם לפי יועציו, נראה כי בפועל הוא שואף להשארתה של האוכלוסייה הפלסטינית במעין ״לימבו״ נצחי, תוך סיפוח היישובים היהודים ביהודה ושומרון.[5]

[1] ד”ר מרדכי קידר “החלום שהפך לסיוט: הגיע הזמן לפרק את הרש”פ” מידה (31.10.2018). לקריאה לחצו כאן.

[2] עמירה הס “צוות פלסטיני מתכונן ליום שאחרי הרשות” הארץ (21.3.2014). לקריאה לחצו כאן.

[3] אריק וייס “אי אפשר איתם, אי אפשר בלעדיהם: כיצד תסתיים סערת אונר”א?” ערוץ 10 (8.9.2018). לצפייה לחצו כאן.

[4] Lahav Harkov “NETANYAHU: MONEY TO HAMAS PART OF STRATEGY TO KEEP PALESTINIANS DIVIDED” The Jerusalem Post (12.03.2019). לקריאה לחצו כאן

[5] אריאל שנבל ״העם אמר את דברו, לדעתי נתניהו צריך לקבל חסינות״ מקור ראשון (18.4.2019). לקריאה לחצו כאן.