קונפליקט פנימי בחברה הערבית

המשטרה נוכחת הרבה פחות במגזר הערבי מאשר באזורי המחייה של היהודים. מדובר גם בעניין תקציבי, שהרי תקצוב לערבים הוא תמיד בעדיפות נמוכה יותר. עם זאת, מקור הבעיה הוא חוסר האמון במשטרה כגורם האחראי על חוק וסדר מצד ערביי ישראל. חוסר האמון ממשיך להתעצם, בין השאר הודות למנטליות התרבותית השונה בחברה הערבית, שחווה שבר בעשורים האחרונים של שבירת המנגונים הקהילתיים המסורתיים, כאשר אל הוואקום הזה לא נכנסה המדינה כגורם ריבוני.

בנוסף לכך, ערביי ישראל פשוט רואים במשטרה חלק מן הזרוע הבטחונית של ישראל: עד האינתיפאדה הראשונה, ערבים ישראלים רבים שירתו במשטרה, אולם מאז החלו בהליך של התרחקות מן המשטרה, התרחקות שהחריפה עם אירועי אוקטובר 2000.

האירועים הבטחוניים, הסכסוך, האינתיפאדה, כל אלו תרמו לקרע וחוסר האמון בין הצדדים. קשה להאשים את הערבים בכך שהם לא סומכים על המדינה ועל המשטרה. מצד שני, מבחינתה של מדינת ישראל חוסר האמון הזה הוא בעיה נלווית לבעיה גדולה מאד בלאו הכי של הסכסוך, ובמישור הזה לא צפויה התקדמות בזמן הקרוב, נאמר זאת בעדינות.

צעד בכיוון הנכון

ערביי ישראל הם לא קבוצה אחידה בדעותיה. חלקם תומכי טרור. אולם רובם הגדול מעוניין לחיות את חייו בישראל, אך כערבי עם זהות ערבית. אחרי הבחירות האחרונות, כתב איימן עודה מאמר דעה לניו יורק טיימס, וכתב: ״בבחירתנו להמליץ על גנץ, הוכחנו ששיתוף הפעולה בין העם הערבי ליהודי הוא האסטרטגיה הפוליטית העקרונית שתוביל לעתיד טוב יותר לכולנו״. כלומר, למרות שמדינת ישראל ויתרה על הערבים, הערבים טרם ויתרו עליה. עודה, המנהיג הבכיר היום בחברה הערבית-ישראלית, מבקש לקדם שיתוף פעולה בין ערביי ישראל לחברה היהודית.

בהפגנות שהתרחשו השבוע ובשבוע שעבר במגזר הערבי, פעלו הערבים כדי להעלות את המצב לתודעה וביקשו אכיפה של המשטרה בכפרים הערבים והערים הערביות: כלומר, בניגוד לטענה לפיה ערבים לא משתפים פעולה עם המשטרה, יש כאן בקשה מפורשת מערביי ישראל להיכנס ולעשות סדר. הערבים מכירים בבעיות הקשות הקיימות החברה הערבית, ויודעים שרק שיתוף פעולה עם המשטרה יביא לשינוי. אם ערביי ישראל קוראים למשטרה להיכנס בעצמם, הטיעון בנוגע לחוסר שיתוף הפעולה עם המשטרה נחלש.

אני מאמין שהתהליכים שאנו רואים בחברה הערבית לאחרונה יביאו לשינוי ביחסי המשטרה והערבים. עם זאת, שינוי אמיתי לא יהיה, עד שלא יסתיים הכיבוש: בסוף, הקונפליקט הזה בולע כל חלקה טובה בחלקה הישראלית. לכן, כנראה שלא נזכה לראות שינוי אמיתי בימי חיינו ביחסי הערבים והיהודים בארץ ישראל.

[1] מרזוק אלחלבי “הפלסטינים בישראל: מתודעה של הסדר לתודעה של התנגשות” הפורום לחשיבה איזורית (2.11.2018). לקריאה לחצו כאן.

[2] שלל התבטאויות פוליטיות אשר לא ניתן למנות כאן את כולן, אלא מדגם מייצג: אביגדור ליברמן, בהיותו שר בטחון, אמר: ״להחרים את תושבי ואדי ערה, שירגישו שהם לא רצויים כאן״ (למקור, לחצו כאן). אבי גבאי, בעודו יו״ר מפלגת העבודה, מפלגת שמאל ישראלית אמר: ״לא נשב עם הרשימה המשותפת באותה ממשלה… לא רואה משהו שמחבר בינינו לביניהם״ (למקור, לחצו כאן). בבחירות המקומיות לישראל ב-2018, הופיעה הסיסמה ״זה אנחנו או הם״ בהקשר היהודי-ערבי במספר רשימות לרשויות מקומיות, וכן התבטאויות אנטי-ערביות מובהקות נוספות (למקור, לחצו כאן).

[3] רון גרליץ ״ואף על פי כן״ מכון ון ליר (מנבר) גליון שמיני (ינואר 2019). לקריאה לחצו כאן.