בניגוד להסכמי אוסלו, ההתנתקות לא הייתה בצורה של הסכם, והיא נעשתה כמהלך חד צדדי של ישראל. לא היה סביר לצפות כי ההתנתקות תפסיק את הטרור, שהרי לא לשם כך היא נועדה: שרון יזם את ההתנתקות, עשה זאת דווקא כדי למנוע תהליך של הסכם שלום עם הפלסטינים, ולאפסן את התהליך המדיני בפורמלין.

נכון, היציאה מן מן ההתנחלויות בתוך רצועת עזה הקלה על חמאס להתחזק, אך זו לא הייתה הנוכחות של התושבים היהודים בגוש קטיף שמנעו מהעזתים לפתח תשתית טרור, אלא אלפי החיילים ששמרו עליהם צמוד צמוד: כל אוטובוס שהיה יוצא מנצרים למנחת קרני היה מלווה בג׳יפים ממוגנים ופנתרים של גדוד שמשון כדי למנוע מתקפה על האוטבוס. לעתים המעברים היו סגורים והתושבים היו נכנסים לשטח ישראל במסוק. מחבלים פלסטינים נכנסו לתוך מוצבי צה״ל, והצליחו להרוג בחיילים ישנים במיטתם. הפצמ״רים נורו השכם והערב על ההתנחלויות. צה״ל היה נכנס קרקעית לתוך הרצועה כעניין שבשגרה. זוכרים את הנגמ״ש שעלה על מטען בציר פילדלפי? לא מדובר בהיסטוריה רחוקה כל כך.

מי שאומר שההתנתקות הביאה ליותר הרוגים ישראלים, עושה חישוב פשוט שמשמיט מוות של חיילים מן המשוואה: בתכלס, מבחינת הימין, חייהם של החיילים שווים פחות. אין דרך יפה להציג את הדברים אחרת. כאשר החייל לובש מדים, יותר טבעי ויותר נוח לקבל את מותו, מאשר מוות של אזרח.

ההתנתקות, שהייתה לפני 13 שנה, היא האשמה במצב בדרום. לא נתניהו, ראש הממשלה כבר עשר שנים ברציפות, שלפני שנבחר אמר שייחסל את חמאס, ובפועל אפשר את התעצמותו של חמאס לסדר גודל של ארגון מדינתי. 

צריך להיכנס בהם!

בכל סבב חדש עולה הדרישה לסיים את המצב הבלתי נסבל הזה בדרום. בכל פעם עולה הדרישה לכבוש מחדש את הרצועה, להכניע את חמאס, לחסל את ירי הטילים. לכל הפחות, להשיב את ההרתעה. המילים נאמרות בביטחון, מתוך הנחה שברור לכולם שזה מה שצריך לעשות, ורק השמאל כובל את ידיה של הממשלה.

האמת היא, שאי אפשר לחסל את הטרור במבצע צבאי. אי אפשר אפילו להשיב את ההרתעה. אי אפשר להרתיע אנשים מיואשים שאין להם אוכל, אין להם חשמל, וישנים ליד הריסות בתיהם כי אין להם כסף או כוחות לבנות אותו מחדש. לישראל יש צלפים, טנקים, כטב״מים, מודיעין, כסף. לפלסטינים בעזה יש עפיפונים ואבנים. ועדיין, הם ממשיכים כל שבוע להגיע להפגנות יום השישי. אי אפשר לשבור את רוח ההתנגדות שלהם. בכלל, הנכונות להתעמת אינה נגזרת של הרתעה בלבד: פרק הזמן הכי קצר ללא מלחמות בתולדות מדינת ישראל, הוא שש השנים שבין מלחמת ששת הימין לבין מלחמת יום כיפור. סביב מלחמת ששת הימים יש קונצנזוס שישראל היכתה את אויביה שוק על ירך. אז מדוע הן מיהרו כל כך לתקוף רק כמה שנים לאחר מכן?

הפתרון לעזה הוא פתרון אסטרטגי: לתת לרשות הפלסטינית לשלוט ברצועה (איך עושים את זה, לא פשוט, אבל צריך קודם כל להחליט שזה מה שרוצים לעשות). מדובר בפתרון שנתניהו אומר בקולו שהוא מעוניין למנוע: נתניהו מעביר כספים לחמאס, כדי לשמור על הפילוג בין הפת״ח לחמאס. סיפור האהבה בין נתניהו לחמאס הגיע השבוע לשיאים חדשים, כאשר שני הצדדים תיאמו בצורה מופלאה את התקיפה בג׳יהאד האסלמאי, ולו רק שחמאס לא ירגישו מחויבים להיכנס לעימות. נתניהו רוצה את המצב כמו שהוא: שהחמאס שולט ברצועה מצד אחד, ולא מעוניין בשום הידברות מצד שני.

נתניהו אומר מבלי לומר, שאין פתרון לרצועת עזה. זו גזירת גורל. בעבר נתניהו אמר: 

״יש כאן זרמים של דת ואיסלאם שלא קשורים בנו… שואלים אותי אם לעד נחיה על חרבנו – כן”

תפיסתו של נתניהו היא שהעימות עם הפלסטינים הוא נצחי, וכל שנותר הוא להשיג את הבטחון הכי גבוה בהינתן ההכרה הזאת. נתניהו פוסל מראש כל אפשרות אחרת. מורשת נתניהו היא התבססות איומי הטילים מן הדרום כחוק טבע, והיעדר התקווה לשינוי המצב הזה.