רצועת עזה: בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום

השבוע עברנו עוד סבב קטן של עימותים עם רצועת עזה. עוד סבב שנראה באותו זמן קשוח ומתוח, ובסוף ממרחק הזמן נתקשה לזכור אותו, ונתבלבל בינו לבין כל הסבבים האחרים. כולם, מימין ומשמאל, יודעים שהמצב ברצועת עזה לא קרוב אפילו לפיתרון, ותושבי הדרום חיים במציאות שלא ניתן לסבול אותה אפילו לרגע אחד, כבר יותר מ-15 שנים. מציאות שכל הזמן אומרים עליה ש״ככה זה לא יכול להימשך״, אכן נמשכת כבר שנים ארוכות, ונראה שהיא פשוט לא תיגמר לעולם. הילדים שנולדים היום בדרום, יגדלו ויתגייסו ויתחתנו, כאשר בינתיים רצועת עזה תישאר מרק סמיך של טרור, עוני, משבר הומינטארי, הרס ורעב. בינתיים, כל כמה זמן, טילים ספורדיים ימשיכו להיות משוגרים על התושבים בעוטף ובצפון הנגב.

הפגיעה בחייהם של התושבים לא נעשית רק בזמנים של עימותים, אלא גם בין העימותים. קשה לקבוע חתונה באולם בדרום כמה חודשים מראש, שהרי אולי יהיה מבצע או ירי ויצטרכו לבטל. קשה לחשוב על הרחבת השכונות בערי הדרום, שהרי הביקוש לגור באיזור מושפע מן הסתם מן הירי לדרום. כמה אנשים כבר מוכנים לגזור על עצמם לגור תחת איומי טילים נצחיים ולהגר לאיזור הדרום? התלמידים בעוטף מתקשים להיערך לבגרויות כאשר התאריך שלהן יכול להשתנות. מה עם לפתוח מסעדה בדרום? בית מלון? קשה לצאת ולהיכנס מחירום לשגרה וחוזר חלילה כל כך הרבה פעמים. אנשים צריכים יציבות וודאות בחייהם, ויישובי הדרום לא תהיה יציבות כזאת בשנים הקרובות, אם בכלל.

מסורת של אי לקיחת אחריות

היות ויש בעיה, צריך למצוא את האשמים (יותר קל להצביע על האשמים מאשר למצוא פתרונות). השבוע פרסם עמית סגל פוסט בפייסבוק, ובו סגל ״עוזר״ לנו להבין איפה טמונה האשמה הזאת:

עמית סגל
עמית סגל (צילום: אריק סולטן)

איך הגענו ממצב שבו ב-1992 המדינה הזדעזעה מפיגוע סכין שיצא מעזה לשויון הנפש שבו מתקבל יום הקרב הזה? איך מתקבל בשויון נפש מצב שבו צה״ל משגר מסרים ״מרגיעים״ אך בעצם מבוהלים שלפיהם ישראל איננה חוזרת למדיניות הסיכולים? ולמה בכלל ראש הממשלה צריך להצטדק שהמחוסל היה פצצה מתקתקת, רמיזה ברורה שאלמלא כך לא היה מקום לחסלו על ההרס והמוות שזרע בישראל במשך שנים?

זו השאלה המכריעה, והתשובה אליה, בשתי מילים: אוסלו, וההתנתקות.

באמת? באמת עמית סגל? הדרך הכי טובה להביא בטחון היא על ידי כיבוש? הטרור הזה מעזה הוא תוצאה של ההתנתקות? כי אני יכול לחשוב על פירוש אחר לאירועים, שדווקא יצביע על גורמים אחרים למצב.

קלישאת אוסלו

הימין כמובן טוען שהטרור התגבר כתוצאה מאוסלו, והלקח הוא שצריך להעמיק את האחיזה בשטחים במקום לוותר על שטחים. המציאות היא, שאי אפשר להאשים את אוסלו שהביא להתגברות הטרור, שהרי במידה רבה הוא הביא להפחתת הטרור, בצורה של העמקת שיתוף הפעולה הבטחוני עם הפלסטינים. מעבר לכך, הכיבוש בשטחים נעשה לשם שמיים, מתוך תחושה של מילוי רצון האל, ולא משום תכלית תועלתנית. הנימוקים הבטחוניים הם מסווה רציונלי של ציור משיחי של המציאות.

לא רחוק הזמן שבו אבו מאזן, שדואג להמשיך את השיתוף פעולה הבטחוני בין הרשות לישראל ימות, ואז יחלו קרבות הירושה. או שהרשות תיקרוס, או שיבוא פוליטיקאי פלסטיני חזק שיצליח להדביק את כל המנגנונים איכשהו, אבל הרטוריקה שלו לא תוכל להיות פייסנית. הרחוב הפלסטיני ראה שישראל חותרת להעמקת הכיבוש, לא להפסקתו. בכלל, קשה לקבל את הטיעון שאוסלו פוגע בבטחון, שהרי מאז אוסלו ההתיישבות בשטחים העמיקה כל כך והתפתחה כל כך, שאיך אוסלו בדיוק אשם במשהו?

אוסלו היה הסכם ביניים, שלא נועד להיות הסכם קבע.  הפלסטינים הציגו ויתורים רבים על השטח, מתוך הנחה שבסוף התהליך תהיה להם מדינה. בדיעבד, הפלסטינים נפגעו מן ההסכמים יותר ממדינת ישראל, ולו היו יודעים שישראל תעצור את התהליך, סביר שלא היו מסכימים לחתום על אוסלו.

בית חנון
זכרתי שחניתי כאן

בניגוד להסכמי אוסלו, ההתנתקות לא הייתה בצורה של הסכם, והיא נעשתה כמהלך חד צדדי של ישראל. לא היה סביר לצפות כי ההתנתקות תפסיק את הטרור, שהרי לא לשם כך היא נועדה: שרון יזם את ההתנתקות, עשה זאת דווקא כדי למנוע תהליך של הסכם שלום עם הפלסטינים, ולאפסן את התהליך המדיני בפורמלין.

נכון, היציאה מן מן ההתנחלויות בתוך רצועת עזה הקלה על חמאס להתחזק, אך זו לא הייתה הנוכחות של התושבים היהודים בגוש קטיף שמנעו מהעזתים לפתח תשתית טרור, אלא אלפי החיילים ששמרו עליהם צמוד צמוד: כל אוטובוס שהיה יוצא מנצרים למנחת קרני היה מלווה בג׳יפים ממוגנים ופנתרים של גדוד שמשון כדי למנוע מתקפה על האוטבוס. לעתים המעברים היו סגורים והתושבים היו נכנסים לשטח ישראל במסוק. מחבלים פלסטינים נכנסו לתוך מוצבי צה״ל, והצליחו להרוג בחיילים ישנים במיטתם. הפצמ״רים נורו השכם והערב על ההתנחלויות. צה״ל היה נכנס קרקעית לתוך הרצועה כעניין שבשגרה. זוכרים את הנגמ״ש שעלה על מטען בציר פילדלפי? לא מדובר בהיסטוריה רחוקה כל כך.

מי שאומר שההתנתקות הביאה ליותר הרוגים ישראלים, עושה חישוב פשוט שמשמיט מוות של חיילים מן המשוואה: בתכלס, מבחינת הימין, חייהם של החיילים שווים פחות. אין דרך יפה להציג את הדברים אחרת. כאשר החייל לובש מדים, יותר טבעי ויותר נוח לקבל את מותו, מאשר מוות של אזרח.

ההתנתקות, שהייתה לפני 13 שנה, היא האשמה במצב בדרום. לא נתניהו, ראש הממשלה כבר עשר שנים ברציפות, שלפני שנבחר אמר שייחסל את חמאס, ובפועל אפשר את התעצמותו של חמאס לסדר גודל של ארגון מדינתי. 

צריך להיכנס בהם!

בכל סבב חדש עולה הדרישה לסיים את המצב הבלתי נסבל הזה בדרום. בכל פעם עולה הדרישה לכבוש מחדש את הרצועה, להכניע את חמאס, לחסל את ירי הטילים. לכל הפחות, להשיב את ההרתעה. המילים נאמרות בביטחון, מתוך הנחה שברור לכולם שזה מה שצריך לעשות, ורק השמאל כובל את ידיה של הממשלה.

האמת היא, שאי אפשר לחסל את הטרור במבצע צבאי. אי אפשר אפילו להשיב את ההרתעה. אי אפשר להרתיע אנשים מיואשים שאין להם אוכל, אין להם חשמל, וישנים ליד הריסות בתיהם כי אין להם כסף או כוחות לבנות אותו מחדש. לישראל יש צלפים, טנקים, כטב״מים, מודיעין, כסף. לפלסטינים בעזה יש עפיפונים ואבנים. ועדיין, הם ממשיכים כל שבוע להגיע להפגנות יום השישי. אי אפשר לשבור את רוח ההתנגדות שלהם. בכלל, הנכונות להתעמת אינה נגזרת של הרתעה בלבד: פרק הזמן הכי קצר ללא מלחמות בתולדות מדינת ישראל, הוא שש השנים שבין מלחמת ששת הימין לבין מלחמת יום כיפור. סביב מלחמת ששת הימים יש קונצנזוס שישראל היכתה את אויביה שוק על ירך. אז מדוע הן מיהרו כל כך לתקוף רק כמה שנים לאחר מכן?

הפתרון לעזה הוא פתרון אסטרטגי: לתת לרשות הפלסטינית לשלוט ברצועה (איך עושים את זה, לא פשוט, אבל צריך קודם כל להחליט שזה מה שרוצים לעשות). מדובר בפתרון שנתניהו אומר בקולו שהוא מעוניין למנוע: נתניהו מעביר כספים לחמאס, כדי לשמור על הפילוג בין הפת״ח לחמאס. סיפור האהבה בין נתניהו לחמאס הגיע השבוע לשיאים חדשים, כאשר שני הצדדים תיאמו בצורה מופלאה את התקיפה בג׳יהאד האסלמאי, ולו רק שחמאס לא ירגישו מחויבים להיכנס לעימות. נתניהו רוצה את המצב כמו שהוא: שהחמאס שולט ברצועה מצד אחד, ולא מעוניין בשום הידברות מצד שני.

נתניהו אומר מבלי לומר, שאין פתרון לרצועת עזה. זו גזירת גורל. בעבר נתניהו אמר

״יש כאן זרמים של דת ואיסלאם שלא קשורים בנו… שואלים אותי אם לעד נחיה על חרבנו – כן"

תפיסתו של נתניהו היא שהעימות עם הפלסטינים הוא נצחי, וכל שנותר הוא להשיג את הבטחון הכי גבוה בהינתן ההכרה הזאת. נתניהו פוסל מראש כל אפשרות אחרת. מורשת נתניהו היא התבססות איומי הטילים מן הדרום כחוק טבע, והיעדר התקווה לשינוי המצב הזה.

פוסטים נוספים
  • האם יש עם פלסטיני? (חלק א׳)האם יש עם פלסטיני? (חלק א׳)
    אחד הטיעונים הנשמעים כנגד הסדר מדיני עם הפלסטינים, הוא שהפלסטינים אינם זכאים למדינה היות ולא מדובר כלל בעם. לפי טענה …
  • מי מפחד מבית המשפט העליון?מי מפחד מבית המשפט העליון?
    מי מפחד מבית המשפט העליון? לא מעט אנשים מסתבר, וזאת הודות לגורמים אשר מבקשים ליצור פחד מבית המשפט העליון. שרת …

מהו אם כן, ״תשובת השמאל״? אני סבור כי כיום לא ברור לרבים בישראל מה מייצג באמת השמאל מבחינת רבות, מה שתורם לניכור כלפי השמאל שלא בצדק, ומלבה מתחים פנים-חברתיים. המתיחות בארץ לא פשוטה, ולא נראה שזה משתפר בקרוב.

אמרו לי שהמילה ״שמאל״ מעוררת אנטגוניזם, ועדיף שלא לעצבן אנשים כדי שייכנסו יותר לאתר. על כך אני אומר, שמי שמתעצבן מעצם המילה שמאל, צריך לחשוב עם עצמו מדוע הוא כל כך שונא את השמאל. אני מזמין אותו לקרוא כאן ולקבל רושם אחר.

לקריאה נוספת

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: