דרך בגין

לפני כמה שנים בפרק בסדרה הומלנד, הזכירו  את מנחם בגין, וטענו כי בעבר גם בגין נחשב לטרוריסט (בין השאר בגין הפיצוץ במלון המלך דוד), והנה לימים הפך לראש ממשלה לגיטימי. כלומר, קו אחד בשמאל הישראלי יטען בעצם שהטרור הוא דרך התנגדות לגיטימית, והטרוריסטים הפלסטינים הם לוחמי חירות. לכן, כמו שהיה מוצדק מבחינת היהודים בתקופת המנדט לתקוף את הכוחות הבריטיים, כך מוצדק מבחינת הפלסטינים להפעיל טרור כנגד הכוח שכובש אותם.

נכון שהרטוריקה של חלק מן הארגונים הפלסטיניים שייכת בכלל לעולם התיאולוגיה ומלחמות הדת (בעצם, גם של היהודים לא?), אבל קשה להתווכח כי האוכלוסייה הפלסטינית מאז 1967 מצויה תחת כיבוש, וקשה להתווכח איתם על כך שהם לא רוצים לחיות באופן הזה. נאמר זאת כך: לו היהודים היו חיים תחת כיבוש פלסטיני, האם היה מוצדק מבחינתם להשתמש בטרור?

הדרך הנוספת

זרם אחר בשמאל הישראלי יטען כי קודם כל, בכלל לא בטוח שג׳ראר אכן פנתה לדרך הטרור. יתכן מאד כי מדובר בפעילה אשר אמנם חותרת אידיאולוגית לסיום הכיבוש, אך לא בדרך אלימה, כפי שהיא טוענת. אפשר לבסס טיעון בעל תוקף לא מבוטל, לפיו השב״כ לא מחשבן יותר מדי לפלסטינים, ועוצר פחות או יותר מי שהוא רוצה בהתאם לתנאים שהוא עצמו קובע. יתכן שג׳ראר נעצרה כחלק מעסקת חבילה כזאת, כאשר עצרו פעילי טרור השייכים לאותה תנועה אליה היא משתייכת, אולם בפועל היא לא קשורה לפיגועים.

אותו זרם בשמאל יטען, כי אם אכן יתברר שג׳ראר פנתה לטרור מזוין, או אז לא מדובר בדרך התנגדות לגיטימית ויש להוקיע אותה. ומדוע מדובר בדרך שאינה לגיטימית? הרי גם מנחם בגין היה טרוריסט. 

אז קודם כל, אפשר לטעון שגם דרך בגין לא הייתה דרך לגיטימית, וזה שאנחנו נהנים היום מפירותיה, קרי מגורים במדינת ישראל, היא לא חטא שעלינו לשאת. עם זאת, וזו דעתי, יש הבחנה בין ההצדקות לפעילות המחתרות היהודיות לפני קום המדינה, לעומת הטרור הפלסטיני: ההבדל הוא, שהיהודים שלפני קום המדינה, לא יכלו להידבר עם הבריטים על הקמת המדינה. כלומר, הייתה הצהרת בלפור, אבל גם היה הספר הלבן, היה הלורד מוין, היו פלאחים ערבים שתקפו, ובעצם ההתנגדות הייתה יותר לגיטימית מן ההתנגדות הפלסטינית, היות והיא הייתה כמעט בבחינת אמצעי יחיד לסילוק הבריטים (אם כי, כמובן שלא התוקפנות היהודית היא מה שגרם לבריטים בפועל לעזוב).

הערה נוספת היא שהאלימות היהודית כלפי הבריטים כוונה כנגד חיילים כובשים, ואילו האלימות הפלסטינית אינה מבחינה בין אזרחים לבין חיילים על פניו. האם טרור המופנה כנגד חיילים הוא מוצדק? לדעתי לא, בדיוק מאותה סיבה שהטרור הפלסטיני ממילא אינו נהנה משום לגיטימציה, היות ועומדת בפני הפלסטינים אפשרות אמיתית של נסיון להידבר על הקמת מדינה.

נכון, נתניהו והימין הפוליטי מתנגדים להקמת מדינה פלסטינית באשר היא, וגם אם הפלסטינים יתפרקו מנשקם מחר, לא תקום מדינה באותו רגע. אולם יש אפשרות להקים מדינה פלסטינית לצד מדינה יהודית. יש מספיק קולות בצד היהודי שרוצים זאת כדי להביא ללחץ פוליטי שיכול לגרום לזה לקרות. אני מבין את הפלסטינים המתוסכלים מן האופק המדיני הצפוי להם: לא פשוט לטעון בזכות פעולות מדיניות להקמת מדינה פלסטינית, כאשר יש נראטיב חזק של התנגדות פלסטינית מזוינת, וכאשר הימין הישראלי תומך באלימות כנגד ערבים. 

כמו כן, לא פשוט להיות בצד היהודי שתומך בהקמת מדינה פלסטינית וסיום אי הצדק כלפי הפלסטינים בשטחים, כאשר הקולות הבולטים המגיעים אלינו בתקשורת הישראלית הם הקולות המיליטנטיים. מדובר במעגל קסמים של חוסר אמון שקשה לשבור. אבל הפלסטינים יכולים לחתור, וצריכים לחתור לשלום ולמדינה פלסטינית בכל אמצעי לא אלים אשר ברשותם. כל אמצעי שכזה הוא לגיטימי.