החשודים המיידיים

נתניהו הצליח לקבל אהדה ציבורית בגופים עיתונאיים רציניים כמו ערוץ 12 ו-13, והצליח להשתלט על השיח הפוליטי ברשתות החברתיות. בנוסף, מחזיק נתניהו במנוף רציני על תאגיד השידור הציבורי, שכנראה לעולם לא יוכל באמת להציג ביקורת על השלטון. 

אולם להשלמת התמונה על השליטה של נתניהו באופן שבו עם ישראל צורך תקשורת, חשוב לציין שפטרונו של נתניהו, שלדון אדלסון, קנה לו עיתון במתנה, ולפחות עד הסכסוך בין נתניהו ואדלסון, היה נתון העיתון הנפוץ בישראל לשליטתו הבלעדית של נתניהו. כיום קשה לדעת לאן נוטים האינטרסים של איל ההימורים האמריקאי, על זה רק הוא יכול לענות. עם זאת, קשה לי להאמין שאדלסון עבר לתמוך בתמר זנדברג. לנתניהו כמובן יש גם את ערוץ 20, שאמנם אנשים כמעט ולא צופים בו, אבל אסופת מעריצי נתניהו שהתקבצה לה שם, מסבירה מדוע זה הערוץ היחיד אליו נתניהו מסכים להתראיין אליו. 

מלבד זאת, תמיד עומדת באוויר הסברה שלעולם לא נוכל להוכיח את אמיתותה, אך שווה לחשוב עליה: לנתניהו יש ממשלה עצומה בהיקפה, כאשר כמעט כל אחד מחבריה חסר עמוד שדרה לחלוטין. כאשר אמיר אוחנה מגיע להתראיין בתקשורת, או כשמירי רגב מתראיינת לתקשורת, הם לא מייצגים את עמדותיהם, אלא את העמדות של נתניהו. נתניהו יכול לייבש אולפני טלוויזיה, בכך שיאסור על חברי הממשלה שלו להתראיין, והם תמיד יגידו דברים שהם על דעתו של ראש הממשלה. גם בתרחיש האופטימי ביותר, ערוצי הממשלה תלויים בממשלה כדי לשרוד, שהרי הם תלויים בחברי הממשלה שיגיעו להתראיין, וכאשר אלו יבואו, הם מהווים מכפיל כוח למסריו של נתניהו. כמו כן, לכאורה, אם נתניהו מטיל וטו על מרואיין כזה או אחר, יתכן וערוצי הטלוויזיה נאלצים לציית לווטו הזה. שמעתי על מקרים כאלה אבל אני לא יכול להסתכן ולציין שמות.