ליברמן למתחילים

סירובו של ליברמן לכאורה להתפשר על המתווה של חוק הגיוס לחרדים, מה שהפיל את הכנסת ה-21 והביא להכרזה על בחירות לכנסת מבלי להקים ממשלה, הפך את ליברמן ליקירם של חילונים רבים בישראל. המיאוס והטינה של רבים בישראל כנגד הציבור החרדי מחד, והמיאוס מפני שלטונו של בנימין נתניהו מאידך, גרמה לרבים בציבור החילוני הליברלי, אנשים שלא מעט מהם מצביעים למפלגות שמאל, לשקול אשכרה להצביע לליברמן. ליברמן גם משחק על הקלף של מנהיג החילוניות, והקמפיין שלו כולו סובב סביב הנושא של מניעתה של הקמת ״מדינת הלכה״ כלשונו.

אולם האם ליברמן הוא האיש הנאור הראוי להוביל את המחנה? דעתי היא שאותם אנשים ששוקלים להצביע לליברמן, פשוט אינם יודעים מספיק על האיש, ואם היו מודעים יותר, היו מבינים שליברמן הוא אחד הפוליטיקאים הרעילים ביותר למערכת הדמוקרטית שצמחו בכל תולדות המדינה. אני לא יכול להגיד שליברמן הוא עבריין, שהרי מעולם לא הורשע (מלבד בעבירה של הכאת קטין). אולם אני כן יכול לספר מה שפורסם לגביו לאורך השנים, ובפרט בספרה של עורכת הדין אביה אלף ״תיק ליברמן״,[1] (שהייתה הפרקליטה שטיפלה בתיק במחלקה הכלכלית בפרקליטות) וכן בפרק של תוכנית ״המקור״ של ערוץ עשר שעסקה בעניין.

אז מהו ״תיק חברות הקש״ של אביגדור ליברמן? בשנת 1997, אביגדור ליברמן היה מנכ״ל משרד ראש הממשלה בתקופת הכהונה הראשונה של נתניהו כראש ממשלה. באותה תקופה, התפרסמה ״פרשת בר-און חברון״ המפורסמת. המשטרה המליצה להעמיד לדין את בנימין נתניהו, שר המשפטים צחי הנגבי, אריה דרעי ואביגדור ליברמן. עם זאת, היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין, החליט לסגור את התיק נגד כל המעורבים בעילה של חוסר ראיות. מספר שבועות לאחר מכן, החליט ליברמן במפתיע לפרוש מתפקידו הציבורי והלך ״לעשות לביתו״.

כולה מה עשה?

מה שיוחס בזמנו לליברמן, הוא שבתקופה מאז פרש כמנכ״ל משרד ראש הממשלה, ועד לפחות עשר שנים לאחר מכן, פשוט קיבל עשרות מיליוני שקלים מאנשי עסקים בארץ ובעולם, כאשר חלקם מוכחש מצידו שקיבל, וחלקם הוא מודה שקיבל, אך ההסברים על מתן הכספים נראים לא משכנעים, כפי שתראו להלן. אני שוב חייב לציין שהכול לכאורה, שהרי בסופו של דבר כתב האישום לא הוגש. עם זאת, כל המעורבים בתיק, ובראשם הפרקליטה אביה אלף, סבורה שההחלטה שלא להגיש כתב אישום, נגועה בסופו של דבר במניעים זרים, שאולי מלמדים עד כמה מושחתת באמת הצמרת של מדינת ישראל.

כאשר פרש ליברמן ממשרד ראש הממשלה בפעם הראשונה, הקים חברה בישראל למסחר בינלאומי בעץ בשם ״נתיב אל המזרח״, וכן הקים בקפריסין חברה בשם ״נתיב אל המזרח קפריסין״, אשר מטרתה לתמוך פיננסית בחברה הישראלית. בשנת 1999, חזר ליברמן לפוליטיקה והקים את מפלגת ישראל ביתנו. משנבחר לכנסת, אסור היה לו עוד לעשות עסקים מלבד היותו חבר כנסת, ולכן טען שמכר את כל מניותיו באותן חברות. כל תיק ליברמן, נוגע לכספים שהתקבלו בחברות הללו ובחברות נוספות כפי שיפורט להלן, כאשר מטרתם של הכספים או תמורתם אינה ברורה, וכאשר ליברמן יוצא ונכנס אל החיים הציבוריים לסירוגין, ולפי כל היגיון נראים כמו כספי שוחד מוסווים.

בשנת 2000, מצאו חוקרי המשטרה שלושה מיליון דולר בחשבון הקפריסאי של ״נתיב אל המזרח״ מבנק אוסטריה. חוקרי המשטרה האמינו כי מי שעומד מאחורי העברת הכספים הוא מרטין שלאף, מיליארדר (לו קשרים ענפים במיוחד בישראל מאז ומתמיד. באותה תקופה למשל, השקיע בהפעלת ספינת קזינו באילת והקמת הקזינו ביריחו), והבעלים של בנק אוסטריה. ליברמן טען שהכסף ניתן לו כשכר טרחה על תיווך בין הבנק לשלטונות רוסיה, שגרמו לרוסים למנוע את ירידת שער מטבע הרובל הרוסי, ובכך ניצל הבנק מהפסדים כבירים. מי שמאמין שליברמן, פוליטיקאי ממדינה קטנה כמו ישראל, ללא שום השכלה פיננסית, יכול למנוע ירידה של מטבע ברוסיה כדי להציל בנק אוסטרי, שיפנה אלי, כי אני רוצה למכור לו את דברים. עם זאת, לא היו ראיות מספיקות להפרכת גרסתו של ליברמן, והתיק על ״הרובל הרוסי״ נסגר מחוסר ראיות.

 

נתיב אל ליברמן

עיקר תיק חברות הקש, נוגע לקבלת כספים גם בחברות אשר הכחיש כל קשר אליהן. ב-2005 נשלחה מעטפה אנונימית למשרד מבקר המדינה, ובה תדפיסים בנקאיים ומסמכים המפרטים העברות כספים בשתי חברות הנ״ל (לאחר מכן התברר שהמסמכים נשלחו על ידי ח״כ לשעבר מיכאל נודלמן, יריבו של ליברמן). הסתבר שחברת נתיב אל המזרח קפריסין שינתה את שמה לטרסמינו, והועברו אליה  650,000 דולרים ממרטין שלאף. עוד נמצאו כחצי מליון דולר שהתקבלו ממיכאל צ׳רנוי, אוליגרך רוסי עם קשרים במאפיה הרוסית, בחשבון של חברה בשם מאונטיין ויו. העניין הוא שליברמן לא אמור בכלל להיות קשור לחברות הללו, כי בשלב הזה ליברמן בחיים הציבוריים, שר התמ״ת של מדינת ישראל, ואסור לו לעשות בכלל עסקים. עוד נמצאו כי בין 2003 ל-2008 זרמו 12 מיליון דולרים שזרמו אל ומתוך חברה בשם מייפלאואר, ששימשה (לכאורה) כחברת סליקה לכספים של ליברמן. מה שמפתיע הוא ההסברים המופלאים של ליברמן לדברים:

  • לגבי חברת מייפלאואר, ליברמן טען כי אינה מכיר אותה כלל, והחברה הייתה רשומה על שם הנהג של ליברמן, איגור שניידרמן (כמו גם חברת מאונטיין ויו). נמצא כי רואת החשבון אשר טיפלה בחברה בקפריסין, זיהתה את ליברמן כבעלי החברה, ומשרד עורכי הדין של ליברמן הוציא לליברמן חשבונית על הטיפול בה, לאורך תקופה של שנים. זמן קצר לאחר שנפתחו החקירות נגד ליברמן, עזב שניידרמן את הארץ למולדובה, ארץ מולדתו של ליברמן, שם יש לו קשרים ענפים עד היום.
  • לגבי חברת מאונטיין ויו, טען ליברמן שאינו מכיר אותה. עם זאת, חלק מן הראיות נגדו היו תדפיסי העברת כספים, שליברמן כתב עליהם הערות בכתב ידו. לגבי חצי מליון הדולרים, נטען כי הם ניתנו כדמי תיווך לשניידרמן בעסקת יין, אף על פי ששני הצדדים לעסקה הם מקורבים של ליברמן (צ׳רנוי וחבר נוסף בשם דני גיטשיין), והנהג לשעבר אפילו לא ידע אנגלית.
  • לגבי טרסמינו, טען שמכר את אחזקותיו בחברת נתיב אל המזרח לחבר שלו, יוסף שולדינר. ואפילו לא ידע ששינתה את שמה לטרסמינו. עם זאת, מסמכים במשרדו של עורך הדין של ליברמן, יואב מני, קשרו אותו לחברות הללו, בין השאר בתרשים זרימה של חברות במסמך המתייחס לחברות בבעלות ליברמן. כמו כן, שניידרמן הנ״ל היה מיופה כוח מטעם ליברמן בחברה, ומשליברמן מונה לשר, הפך למנהל בחברה. כמו כן, אף אחד בעולם, לא ידע שהחברה נמכרה לשולדינר, שהרי ליברמן טען שהתשלום ניתן במזומן וללא חוזה, ואף בני משפחתו של שולדינר לא ידעו כי שולדינר, שנפטר בינתיים, היה בעליה של החברה, ואף המזכירה ומנהל החשבונות בחברה לא ידעו שהחברה נמכרה!

רואת חשבון בקפריסין העידה במשטרה כי ליברמן היה נוכח בפגישות לגבי כל אותן חברות, והיא ציינה כי הורו לה למחוק את שמו מהפרוטוקולים ולציין או נוכחותו בקודים (ונמצאו מסמכים במשרדו של עורך דינו של ליברמן, יואב מני, אשר מגבים את טענותיה). היועץ המשפטי ויינשטיין, שעשה ככל יכולתו כדי למזמז את התיק, ולגרור את ההחלטה בתיק לאורך שנים מבלי להסביר, החליט לשלוח פרקליטים לגביית עדות נוספת מרואת החשבון בטרם יקבל את ההחלטה הסופית בתיק. עד שהגיעו אליה שנית כדי לגבות עדות נוספת, שנים לאחר עדותה הראשונית, התברר כי היא חוזרת בה מכל מה שאמרה. השכל הישר וההגיון הבריא, מלמדים שמישהו הגיע אליה ודאג שהיא לא תדבר.

ויינשטיין אגב, עיכב שנים את ההחלטה. מלכתחילה מינוי של סנגור לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה היה מינוי חריג, במיוחד סנגור לעומתי לפרקליטות כמו ויינשטיין. חוץ ממסמוס התיק, כתב חוות דעת לסגירת תיק חברות קש, כאשר בחוות דעתו התעלם לחלוטין מחלק מן הראיות. למשל, העובדה שליברמן קיבל 650,000 דולרים שהועברו לחשבונן הבנק שלו בעוד מכהן כחבר כנסת, בכלל לא נכנסה לחוות הדעת (צודק. מה יש לומר מול עובדה ברורה שכזאת?).

ויינשטיין החליט על הגשת כתב אישום, דווקא בפרשת מינוי השגריר לבלארוס: ליברמן מינה מקורב לשגריר בבלארוס בשם זאב בן אריה. אין מחלוקת שזאב בן אריה קיבל מכתב חסוי מהפרקליטות בישראל, ליצור קשר עם רשויות החוק בבלארוס, בנוגע לחיקור דין נגד ליברמן, ואותו זאב בן אריה שיתף את המידע הזה עם ליברמן. לפי אביה אלף, ויינשטיין הגיש כתב אישום בפרשה הזאת, כדי שתהיה מראית עין של מלחמה בשחיתות מצידו, למרות שהיה ברור גם מבחינתו שמדובר בפרשה שולית לתיק, וסביר שלא תהיה בה הרשעה ממילא.

לאחרונה צייץ יאיר נתניהו כנגד ליברמן, כי ליברמן ממש התחנן לנתניהו שימנה את ויינשטיין ליועץ משפטי כדי שהוא יהיה זה שיטפל בתיקים שלו. כנראה שליברמן ידע מה הוא עושה.

הסטודנטית המוכשרת בעולם

כספים נוספים התקבלו בחברה בשם ״מ.ל.1״: מיכל ליברמן, בחורה בת 21 ובתו של אביגדור ליברמן, פתחה בשנת 2004 (חודש אחרי שליברמן פוטר מן הממשלה עקב התנגדותו להתנתקות) חברה לייעוץ עסקי. תוך שלוש שנים, קיבלה מיכל שכר טרחה בסכום מצטבר של שבעה מליון שקלים, בתשלומים שווים של 65,000 דולר לחודש, כולם מהלקוח היחיד של החברה, חברה אחרת בשם מגאטיס. ליברמן עצמו היה רשום כעובד בחברת מ.ל.1, ובעצם סיפק את השירות של ייעוץ עסקי ופתיחת דלתות במזרח אירופה. כאשר ליברמן היה מועסק בחברה, ניחא, נגיד והתשלום מוצדק. אפשר אולי להבין מדוע שולמו הכספים. אולם מדוע הכספים המשיכו להיות מוזרמים גם לאחר שחזר לחיים הציבוריים בשנת 2006 לממשלת אולמרט? בעליה של חברת מגאנטיס, דני גיטנשטיין, לא שיתף פעולה עם החקירה ולא חזר עוד למדינת ישראל. מנהל החברה, איגור פסטנוב, נעלם כאילו בלעה אותו האדמה, וככל הנראה חי תחת זהות בדויה בסיביר (שלטונות רוסיה הודיעו שלא הצליחו לאתר אותו). השותף השני של גיטנשטיין בבעלות מגאנטיס, איגור ויינברג, התאבד במולדובה על הקבר של אמא שלו. הוא כל כך רצה למות, שירה בעצמו מספר פעמים. כל זאת קורה אגב, כאשר בעליה של החברה, בתו של ליברמן, לא יודעת על מה משולמים הכספים לחברה, ואינה מכירה את פעילותה העסקית של החברה.

עדיין, כולם מושתחים בלאו הכי

אפשר להגיד, נו שוין, ליברמן מושחת. כולם מושחתים. עדיין ליברמן מציג קו תקיף נגד חרדים וימנע מדינת הלכה. אני טוען לעומת זאת, שמה שמיוחס לליברמן, זו לא שחיתות שהיא  ״נסבלת״, אלא נורמות שלטוניות המאפיינות משטרים חשוכים כמו של פוטין ברוסיה. אם נשלים עם ליברמן כמנהיג לגיטימי במדינת ישראל, אנחנו נצעד לעבר תהום עמוקה, של הפיכה למשטר שלא היכרנו עדיין במדינת ישראל. בחרתם ליברמן? תקבלו פוטין.

[1] עו״ד אביה אלף, ״תיק ליברמן״ כנרת זמורה-ביתן (2015).

תגובה אחת

  1. פוסט מעולה. ממש תקציר של הספר של עו"ד אלף.
    הייתי מוסיף לכך את הריכוזיות שלו במפלגה מושחתת עד היסוד – בראש הפרשיות קירשנבאום וגודובסקי, אבל גם מיסז'ניקוב ואוסף של יועצים ומקורבים של המפלגה.
    והכי חשוב – אי אפשר להאמין למילה של ליברמן. הוא עד עכשיו היה על הטיקט של מפלגת עולים אבל לא עשה שום דבר כדי לעזור לעולים מרוסיה – לא בכשרות, לא בנישואין, לא בדיור ולא בפנסיות. ואנטי-חרדי? נו באמת, הרי הוא ישב עם החרדים והצביע איתם פעם אחרי פעם.

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: