בשבוע שעבר שודר פרק מיוחד של תוכנית המקור, עם ההקלטות המלאות מהחדר הסודי שאכלס בו-זמנית שניים מהאנשים השפלים ביותר בישראל, בנימין נתניהו וארנון (נוני) מוזס, בשיחה אינטימית (עם ארי הרו על כסא בצד). 

נתניהו הבכיין, שאומר מבוקר עד ערב שכל המדינה נגדו, בזמן שהוא מכהן ראש ממשלה כבר 13 שנים ויוצא ללא פגע מכל מהמורה פלילית שנקלע אליה, כמובן שהלין גם נגד ההדלפות הללו, וממילא טוען לרדיפה משטרתית בתיק 2000. מצד שני, הוא גם טוען מנגד שההקלטות מזכות אותו מאשמה. 

מיד לאחר צפיית הכתבה, הבנתי שגם במקרה הזה, נתניהו קיבל יחס מלטף במיוחד מרשויות האכיפה. ההקלטות מצביעות על כך שלא מדובר בהפרת אמונים, כפי שנטען בכתב החשדות (שיהפוך לאישום כנראה בעוד מספר שבועות), אלא בעבירת שוחד לכל דבר ועניין.

מה ההבדל בין שוחד לבין הפרת אמונים?

לפי חוק העונשין ובלשון בני אדם, העבירה של הפרת אמונים היא מעשה שיש בו כדי להפר אמונים של איש הציבור כלפי הציבור. מהי באמת הפרת אמונים? כל מיני מצבים שונים, למשל הרשימה הבאה (לא רשימה סגורה):

• שימוש בסמכויות וכוחות שניתנו לעובד הציבור, שלא על מנת לשרת את האינטרס שהכוח והסמכות באו להגשים.
• עובד ציבור, המעמיד עצמו במצב של ניגוד עניינים חמור, בעיקר אם נכנס פה שיקול זר או אישי. 
• שימוש בתפקיד למטרות אישיות (בכיר בעירייה למשל, שלקח עובדי עירייה לשפץ לו את הבית).
• סטייה מן השורה, קרי פעולה שלא כפי שהיה צריך לנהוג במצב מסוים.

מדובר בעבירה שקשה להגדיר אותה במלואה ובצורה ממצה. תמיד צריך לבדוק בהתאם לנסיבות העניין, וזה מה שחשוב. שוחד לעומת זאת, הוא מצב קיצון הפרת אמונים: פעולה בניגוד עניינים, שהיא כה חמורה, וכן כאשר פועלים לטובת קבלת דבר מסוים מצד שלישי (כלומר, עובד הציבור פוגע בציבור, או סוטה מן השורה, בשל קבלת שלמונים מאדם אחר).

לפעמים קשה להוכיח את הנסיבות של שוחד, ואז ״נופלים״ להפרת אמונים: לא מצליחים להוכיח שפלוני עשה משהו כדי לסייע לאלמוני, אבל סוברים שניגוד העניינים ששם את עצמו עולה לפחות לכדי הפרת אמונים (בפועל, הפרקליטות היא גוף מאד זהיר בהגשת כתבי אישום, במיוחד בכתבי אישום כנגד אנשי ציבור. הפרקליטות בישראל מאד מפחדת מזיכויים, לכן מגישה כתבי אישום רק כאשר הראיות ממש חזקות).

לֹא־תַטֶּ֣ה מִשְׁפָּ֔ט לֹ֥א תַכִּ֖יר פָּנִ֑ים וְלֹא־תִקַּ֣ח שֹׁ֔חַד כִּ֣י הַשֹּׁ֗חַד יְעַוֵּר֙ עֵינֵ֣י חֲכָמִ֔ים וִֽיסַלֵּ֖ף דִּבְרֵ֥י צַדִּיקִֽם

במקרה של נתניהו כאמור, החשדות הן לגבי הפרת אמונים כאמור. אולם, מדוע זה כך? נתניהו היה בניגוד עניינים חמור בפגישה עם מוזס. אבל אם אנחנו מאמינים לנתניהו, שהוא רק היתל במוזס ולא התכוון ממילא לעשות דבר כדי להציל את ישראל היום, והוא פשוט פחד ממוזס, אז הוא כביכול זכאי, לא? אם מוזס ממש סחט אותו והפחיד אותו, אז כן. אבל מוזס לא עשה זאת. הוא פשוט היה נלהב ממש לתת לביבי שוחד, והוא אף סיפק לנתניהו פירורים של תמורה (בדמות סיקור חיובי בידיעות), תמורה שביבי שמח לקבל. 

שווה אגב להזכיר שבמשפט על שוחד, לפי חוק העונשין, סעיף 294 (ד)(2):

״במשפט על שוחד לא ייזקק בית המשפט לטענה…. שהלוקח לא עשה או אף לא התכוון או לא היה מוסמך או רשאי לעשות את הפעולה״.

כלומר, קו ההגנה של נתניהו, עומד בסתירה ישירה לחוק העונשין, והוא בעייתי מאד לאור העובדה שנתניהו עצמו יזם את השיחות עם מוזס, וכן לאור העובדה שארי הרו מעיד כנראה (אחרת לא היה עד מדינה), שביבי לא סתם חירטט את מוזס, אלא אשכרה היה רציני באותו זמן, ולפחות שקל ברצינות לתת למוזס את מבוקשו (ולפי התמלילים, אף דיבר עם שלדון בעניין קיום ההבטחה למוזס).

בנוסף, קשה לקבל קו הגנה כזה, שאומר שמי שרימה את הצד השני בעסקת שוחד לא אשם. כתב זאת הכי טוב פרופ׳ דניאל פרידמן במוסף לשבת:

כיצד זה הצעת שוחד מצד מוזס אך לא בקשת שוחד מצד נתניהו? התשובה המדהימה היא ש”נתניהו ניהל שיחות סרק”, ובלשון בוטה יותר – נתניהו רימה את מוזס, הוא לא התכוון להעביר את חוק ישראל היום, הוא התכוון להכשיל את החוק, כפי שאכן שעשה… התירוץ הזה, שלפיו מצבו של מי שביצע מעשה מרמה טוב יותר מזה של מי שלא רימה, אומץ בהתלהבות על ידי היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט. יתר על כן, גם אם נתניהו לא התכוון לתת (את חוק ישראל היום) ברור שהוא התכוון לקבל (כלומר שיפור באופי סיקורו), שהרי לשם כך יזם – על פי כתב החשדות – את פגישותיו עם מוזס. לא ברור אפוא מדוע הצעה לסיקור מאוזן מהווה בעיני התביעה הצעת שוחד מצד מוזס, בעוד נתניהו לא הואשם בבקשת שוחד.

פספסו את התמונה הגדולה

לא רק שתיק 2000 היה צריך להיחשב לתיק שוחד, אלא גם שההקלטות מעלות חשד לגבי התנהלות שוחדית ביחס לעיתון ישראל היום. גם לכך התייחס פרופ׳ דניאל פרידמן: 

לפחות לכאורה נראה שהמימון האדיר ל”ישראל היום” מסכל את העיקרון הבסיסי של דיני מימון מפלגות בישראל, שהוא מצד אחד – לא להעניק יתרון בלתי הוגן למפלגה הנתמכת על ידי בעלי הון, ומן הצד האחר – למנוע מבעלי הון לרכוש השפעה פוליטית מופרזת באמצעות תמיכה במפלגה זו או אחרת.

בהקלטות נשמע נתניהו אומר למוזס: ״ככשלדון דיבר על פתיחת עיתון, אמרתי ״אין בעיה, אני מאוד״… אוקיי? הוא על לעשות שירות… הוא דיבר על… לגמרי רציתי״.על פניו, נתניהו מודה בפני מוזס, ששלדון התייעץ עם נתניהו לפני פתיחת העיתון, וכי הוא ייסד את העיתון כדי ״לעשות שירות״!

אני לא יודע מדוע השקף הזה לא טלטל את המדינה. אולי משום שאנו כולנו רגילים לחיות עם הידיעה שברור שישראל היום הוא שירות שסיפק אדלסון ישירות לנתניהו. אולם, נתניהו תמיד הרחיק את עצמו מכך. כעת, נתניהו מודה בקולו, שישראל היום הוא מתנה משלדון (אם כי נתניהו כמובן יטען, שכמו שיקר במהלך כל השיחה, הוא שיקר גם לגבי זה. נו שוין).

בהערת אגב אציין, שממילא ההרחקות של נתניהו מישראל היום מעולם לא שכנעו אף אחד, שהרי נתניהו עצמו מודה שהוא ואשתו מיודדים עם האדלסונים. כמו כן עורך העיתון בעבר,עמוס רגב, הוא ידיד קרוב של נתניהו (וגם בועז ביסמוט הוא לא בדיוק עיתונאי אובייקטיבי), ובנוסף, הסיקור שנתניהו קיבל מן העיתון, לפחות עד 2017, היה גורם לפראבדה להסמיק מבושה.

תיק 2000 הוא תיק מסריח. ניכר מן ההקלטות, שביבי כל הזמן מודע לכך שהוא מוקלט (בניגוד למוזס, שמפליל את עצמו בלי הפסקה). עם זאת, נתניהו לא התכוון שההקלטות הללו יצאו החוצה. ממש לא. הוא היה זהיר בהקלטות, אך לא זהיר מספיק, שהרי בכל זאת נפגש עם מוזס, ובכל זאת, לא גילה למשטרה על ההקלטות. אולם ההקלטות האלו רק מדגישות בעיני את החומרה של הנושא של ישראל היום, שהוא תיק הפרת האמונים החמור והגדול מבחינת היקפו בתולדות מדינת ישראל.