מה מוצע? 

1. יריב לוין מציע שכדי שבית המשפט העליון יוכל לפסול חוק של הכנסת, הוא יידרש לרוב של 12 שופטים מתוך 15 (כלומר, דיון בהרכב מלא של בית המשפט העליון). גם אם נניח וחוק ייפסל, עדיין הכנסת תוכל לחוקק אותו מחדש ברוב משוריין של 61 (מה שנקרא פסקת ההתגברות).
2. פסילה של חוקים תיעשה על ידי בית המשפט העליון בלבד.

רקע

נתחיל מהבסיס-בסיס: חוקה היא אוסף של נורמות (בין אם מדובר בחוקה כתובה ובין אם בחוקה מטריאלית), שנוצר על ידי גוף מכונן, ובה נקבעו כל מיני דברים מכוננים ביחס לישות מדינית, כגון סדרי ממשל מחד ונורמות עליונות מאידך. עוד חשוב לדעת כי במדינת ישראל אין חוקה: כלומר מדינת ישראל הוקמה מבלי שהגדירו בה בפירוש נורמות או זכויות במדרג עליון. המשמעות המעשית של חוקה (במרבית המקרים), היא שבנורמות שהוגדרו עליונות, המחוקק לא יכול לפגוע (כלומר לחוקק חוק שמצמצם אותן), אלא במידה ובמצבים מסוימים. 

הסיבה לכך שאין חוקה היא שגם בימי הקמת המדינה, כמו היום, הפלגים השונים בעם לא יכלו להסכים על שום דבר. למרות זאת, עדיין הרגישו בימיה הראשונים של המדינה שבכל זאת נדרשת חוקה, ולכן בשנות ה-50 הוחלט על פשרת הררי (על שם ההוגה שלה, חבר הכנסת הראשונה יצחק הררי). בפשרת הררי נקבע שהכנסת תחוקק שיקראו חוקי יסוד, ויום אחד הם יהוו את החוקה של מדינת ישראל. 

לאורך השנים הכנסת חוקקה מספר חוקי יסוד, אולם הם עסקו בעיקר בסדרי ממשל, ואף אחד לא התרגש מהם במיוחד. כל זה השתנה בשנת 1992, כאשר חוקקה הכנסת שני חוקי יסוד: חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וחוק יסוד: חופש העיסוק. לחוקים אלו היו שני מאפיינים ייחודיים ביחס לחוקי היסוד שנחקקו לפניהם. ראשית אלו היו חוקים שעסקו בזכויות אדם, והם בטאו תפיסה לפיה הקושי המרכזי בו נתקלה הכנסת בתפקידה כרשות מכוננת, הוא הכרעה בשאלות של זכויות אדם: שוויון, חופש הביטוי, חופש דת וכדומה. מאפיין נוסף היה לשון החוק: מעין שפה “מתנשאת” ועליונה כביכול על פני נורמות שאינן מנויות בה.