ככה בדיוק קרה (עטיפה)

״ככה בדיוק קרה?״| ביקורת מעמיקה לספרו החדש של ד״ר שאול אריאלי

לא רבים יודעים כי הבלוג הזה, ״תשובת השמאל״, בכלל לא היה אמור להתקיים. לא כבלוג בכל אופן: כאשר כתבתי את הטקסטים שפורסמו בסופו של דבר בחודשים הראשונים של הבלוג, עשיתי זאת מתוך כוונה לפרסם אותם במסגרת ספר (משום כך אגב, סגנון הכתיבה אינו אחיד לאורך הבלוג, והפוסטים הישנים מנוסחים בצורה ״כבדה״ יותר). בסופו של דבר, כשהבנתי שאין סיכוי ריאלי שהספר יראה אור בהוצאה מכובדת (לא רציתי להוציא ספר בהוצאה עצמית), החלטתי לעבד חלק מן הטקסטים לכדי פוסטים, הקמתי את הבלוג, והשאר היסטוריה (א-גרויסע היסטוריה כן?).

אני מספר זאת כעת לאור צאת ספרו החדש של ד״ר שאול אריאלי, ״ככה בדיוק קרה?״ (בהוצאת ידיעות אחרונות). בספרו מתייחס אריאלי ל-12 מיתוסים שונים שהתקבעו בשיח הציבורי בישראל ביחס לסוגיה הפלסטינית. עכשיו מה מצחיק פה? זה בדיוק מה שאני רציתי לעשות! אמנם לא לגמרי באופן הזה, אבל הכוונה הייתה די זהה: להפריך מיתוסים ולהביא נרטיב שונה, שמאתגר את התפיסות הישראליות ביחס להיבטים שונים של הסכסוך, תפיסות אשר יש בהן כדי למנוע מאיתנו להאמין כי ניתן  לפתור את הסכסוך, ולכן להעדיף לנהל אותו לנצח. אני אפילו ניסחתי את הפוסטים הראשונים כתשובות לשאלות שהן כביכול אקסיומות שאני מבקש לאתגר, כפי שעשה אריאלי, והתמה הייתה אמורה להיות מתן תשובות לאותן שאלות (ומכאן השם תשובת השמאל). 

אל תדאגו, לא כתבתי את הדברים האלה בקטע של ׳למה הוא כן ואני לא׳. ממש לא. ד״ר שאול אריאלי הוא חוקר במכון טרומן לשלום, מרצה באוניברסיטה העברית ובבינתחומי בהרצליה, ובעברו היה קצין קרבי בכיר ששירת כמח״ט בחטמ״ר החטיבה הצפונית בעזה. רוצה לומר, האיש יותר מראוי, ודעתו על הנושאים הנסקרים בספר מאד רלוונטית, בוודאי יותר משלי. אולי טוב שהוא עשה זאת ולא אני, לכו תדעו. 

אם כן, צאתו של הספר של אריאלי היא עבורי הזדמנות לכתוב עליו ביקורת לבלוג. אולם היות והספר הזה עשה בעצם את מה שאני לא הצלחתי לעשות בסופו של דבר, והלכתי בנתיב של העלאת הדיונים הללו לפורמט של בלוג, יש בכך גם הזדמנות לבקר לא רק את הספר, אלא גם את עצמי, ולראות מה עשיתי נכון, ומה לאו. אני אתייחס לחלק מן השאלות שהעלה שאול אריאלי בספרו, ומקווה שלאחר קריאה, תבינו אם שווה לכם לקנות את הספר או לא, ובכל מקרה, תדעו מה שחשוב ושווה לדעת על הנושאים החשובים. 

מחמוד עבאס (אבו מאזן) ויאסר ערפאת
מחמוד עבאס (אבו מאזן) ויאסר ערפאת. צילום אבו מאזן: באדיבות הקרמלין. צילום יאסר ערפאת: לע״מ

״עם ללא ארץ מגיע לארץ ללא עם״ ו-״האם יש עם פלסטיני״

הפרק הראשון בספרו של אריאלי מוקדש להפרכת המיתוס המתואר בתמצית כ-"עם ללא ארץ מגיע לארץ ללא עם", לפיו ארץ ישראל הייתה שוממה בעת ההתחלה של עלייתם של היהודים לארץ ישראל. הפרק השני, מוקדש לשאלה הפופולרית ״האם יש עם פלסטיני?״. בבלוג התייחסתי לשתי השאלות הללו בדיון אחד (אם כי פיצלתי לשני פוסטים מפאת האורך), משום שבניגוד לספר, בבלוג אינטרנטי (לפחות לפי תפיסתי) אני לא יכול לדרוש מהקורא תשומת לב רבה ולאורך זמן (יש גם נימוק נוסף, כפי שאפרט בהמשך). משום כך, תמצתתי המון פרטים שאריאלי מביא בהרחבה, פרטים שהם בהחלט רלוונטיים לצורך דיון שלם.

מה שמעניין מאד בעיני, הוא שהדרך ששאול אריאלי בחר לבנות את הטיעון, דומה באופן רב לדרך שבה אני בניתי את הטיעון בפוסטים שלי. אני לא אומר זאת כדי לטעון שחלילה אריאלי ״העתיק״ ממני. האמת, לצערי הוא כנראה לא שמע על הבלוג שלי. אני אומר זאת כדי לומר שאם שני אנשים בחרו לבדוק את הנושא לעומק, ובחרו לנסח טיעון בצורה דומה, יש בכך כדי להעיד משהו על הרלוונטיות של הטיעון הזה (Great Minds מישהו?). למשל, לשאלת המצב של ארץ ישראל לפני תקופת העלייה השנייה, שנינו התייחסנו לציטוט של מארק טווין, לפיה ארץ ישראל הייתה ריקה מאדם (אריאלי שילב ציטוטים רבים נוספים באותה רוח של דברים), ושנינו הבאנו מידע הסותר זאת, הן בדבר מספר הערבים שחיו בארץ ישראל לפני תקופת העליה לישראל (שנינו ציטטנו גם את אחד העם בהקשר הזה), והן בדבר מספר הערבים שחיו בארץ ערב מלחמת העצמאות. שנינו ציינו את הגידול הטבעי הגדול בקרב הערבים בתקופה שבין העליות ועד להקמת המדינה. שאול אריאלי הגדיל לציין, בתגובה לאלו הטוענים כי מקורם של הפלסטינים בכלל מן המדינות השכנות (סוריה, לבנון, ירדן וכדומה) והם אינם ילידים, כי גם אם נניח וזה נכון, למעשה בחברה הערבית שחלה בתוך האימפריה העות׳מנית, אין מדובר בהגירה בין-מדינתית, היות ואותן מדינות לא היו קיימות אז. מעבר לכך, מציין אריאלי כי בחברה הערבית-מוסלמית שבתקופה העות׳מנית, לא הייתה תפיסה של גבול פיזי, אלא יותר תפיסה של גבול הנקבע לפי מאפיינים תרבותיים והלכתיים.

דר' יוסי ביילין, בתפקידו כסגן שר החוץ, עם מחמוד עבאס (אבו מאזן) בתקופת ההכנה לקראת הסכמי אוסלו
דר' יוסי ביילין, מתוך אתר פיקיויקי.

לגבי השאלה ׳האם יש עם פלסטיני׳, אני חושב שאריאלי (במחילה כן?) קצת פספס. מדוע? אריאלי סקר כמוני את התבססות הנרטיב הלאומי הפלסטיני (כמובן שהוא עשה זאת בהרחבה משמעותית הרבה יותר, התייחס בצורה מצוינת לטענה לפיה הפלסטינים בכלל חלק מסוריה הגדולה וכדומה), וגם כמוני התעכב בעצם על השאלה ׳מהו לאום׳, ושלפי ההגדרה המקובלת ללאום, הפלסטינים הם אכן לאום במידה רבה. אולם כל המידע הרב שהביא אריאלי, לא הובא בצורה שמובילה לאיזו מסקנה משכנעת. בסוף, אחרי כל הסקירה ההיסטורית הכתובה לעילא, כותב אריאלי:

״לטעון כי אין עם פלסטיני, פירושו לטמון את הראש עמוק עמוק בחול… העם הפלסטיני… זכה לראשונה בהחלטה בינלאומית המכירה בזכותו להקמת מדינה עצמאית במולדתו (החלטה 181)… והקהילה הבינלאומית הזכירה החלטה זו בעשרות החלטות נוספות״.

כלומר, אריאלי אומר שבעצם יש עם פלסטיני, כי האו״ם הכיר בהם? לאום לא נוצר על ידי האו״ם, גם לא לשיטת אריאלי. נכון שזה מעיד על ההכרה הציבורית לזכותם של הפלסטינים להגשים את שאיפותיהם הלאומיות, אולם בעיני זה פחות משכנע. שאלת קיומו של לאום, היא בפועל שאלה פילוסופית או שאלה במדעי המדינה, אבל בכל מקרה היא לא השאלה האמיתית כאן. הנקודה החשובה באמת, היא שעצם הדיון בקיום של הלאום הפלסטיני, הוא דיון ריקני: ההתעסקות בשאלת הלאום הפלסטיני, נועדה להסית את הדיון מן העובדה שבפועל ארץ ישראל לא הייתה ריקה מאדם כאשר הגיעו היהודים בעליות לארץ לישראל, אלא היא הייתה מיושבת (ולכן אגב, שני הדיונים הללו הם בעיני דיון אחד). הרי מי אנחנו שנקבע לאוכלוסייה מסוימת אם היא לאום או לאו? אם זה לא היה ציני כל כך, זה היה מצחיק. 

ההתיישבות תקבע את הגבולות

את הפרק ה-4, הקדיש אריאלי להפרכת הטענה לפיה ההתיישבות היהודית בשטחים תקבע בעתיד את גבולותיה הסופיים והמקובלים של מדינת ישראל. כלומר, הימין טוען כי כמו שחוסר הרצון לפנות יהודים מביתם, קבע במידה רבה את הגבולות של ארץ ישראל בעת הקמתה, כך קביעת העובדות בשטח על ידי המתנחלים ביו״ש, תביא בסופו של דבר להכרה בינלאומית בגבולות הארץ החדשים. 

בניתוח שלו, אריאלי מצביע על גורמים רבים שעיצבו את גבולות הארץ כפי שהיו ערב מלחמת ששת הימים, ומראה כי היו רבים, לאו דווקא ההתיישבות היהודית. מעבר לכך, טוען אריאלי כי בכל מקרה, בגלל הנסיבות שבהן הושגו השטחים במלחמת ששת הימים, ממילא לא ניתן לטעון כי העולם יכיר בגבולות ההתיישבות כגבולות הלגיטימיים של ארץ ישראל, לא משנה כמה מפותחת תהיה ההתיישבות. 

עם זאת, לעניות דעתי, הדיון בטענה הזאת הוא דיון שמראש אי אפשר לנצח בו: נכון לעכשיו, המתנחלים אכן קבעו עובדות בשטח, ונכון לעכשיו אין כוח שמסוגל להזיז אותם משם, אפילו לא קרוב לכך. נכון, שלא ברור אם הגבולות הללו יהיו לגיטמיים אי פעם מבחינה בינלאומית, אולם שאלת הלגיטימיות הזאת ממאנת לבוא על פתרונה כבר שנים ארוכות, ותמיד מסוכן להתנבא על העתיד (כמו כן, ממילא, שאלת הלגיטימיות לא באמת מטרידה את הימין. אלו סתם אמרות ריקות. את מבטחם שמים המתנחלים בקב״ה, לא בלגיטימציה ׳גשמית׳). מעבר לכך, במתווים ובהסדרים שונים כמו יוזמת ז'נבה, מכירים גם הפלסטינים בכך שלא ניתן יהיה לפנות חלק מהיישובים והשכונות שהוקמו: נכון שמדינת ישראל תצטרך לפצות עליהם בחילופי שטחים ביחס של 1:1, אולם מוטב יהיה לישראל בכל מקרה להחליף את השטחים בהם התמקמה, ולתת כמה אדמות טרשים שוממות בשטחי יהודה, בנגב או בעוטף עזה. רוצה לומר, הפשע של המתנחלים, של יישוב אזרחים בשטח כבוש, דווקא כן משתלם, לפחות כפי שנראה כרגע, וקשה לטעון אחרת.

פסגת קמפ דיוויד
פסגת קמפ דיוויד (ערפאת, קלינטון וברק). צילום מסך מתוך וידאו

דיון בנטישת תורת השלבים הפלסטינית

מבחינה היסטורית, ספרו של אריאלי מציג ניתוח מרתק. קראתי בהנאה רבה את התיאורים ההיסטוריים הרבים והמפורטים שתוארו בספר, והבנתי כמה למרות שכביכול הכרתי את מרבית האירועים המתוארים בו, למעשה ידעתי בעיקר את הקווים הכלליים שלהם, ובעצם לא הייתי מודע לפרטים ולניואנסים הקטנים, בהם ניתן להבחין רק אם מתעמקים באמת בסיפור. כאשר יורדים לרזולוציה קטנה ומפורטת כפי שעשה אריאלי, מבינים כיצד ומדוע חלק מן הפרטים הושמטו לאורך השנים, על מנת ליצור מיתוסים ונראטיב סדור ונקי ביחס למציאות שלנו היום, ומבינים מדוע המיתוסים הללו אינם מספרים את הסיפור כולו. בפרט יש לציין בהקשר זה את הפרק במיתוס ״המעטים מול רבים״ שהיה במלחמת העצמאות, בו אריאלי מנתח בדקדוק גורמים אובייקטיביים שהביאו לניצחון העבריים על הערבים, וכן את הפרק המוקדש לדיון בנסיבות עזיבתם של ערביי ישראל במלחמת העצמאות. 

לכן, ״בדיוק ככה קרה?״ תורם לשיח בהבאת הפרטים הללו ביחס לשאלות ורלוונטיות רבות, אולם זו רק תרומה אחת. תרומתו הנוספת והעיקרית בעיני של אריאלי לשיח (לא רק בספר דנן, היות והדברים הובאו בצורה כזאת או אחרת גם בחיבורים נוספים שלו) בשני נושאים עיקריים: הראשון הוא דיון בטענה לפיה הפלסטינים לא נטשו את ״תורת השלבים״, והשני הוא בניפוץ מיתוסים ביחס לסרבנות הפלסטינית במו״מ (על כך בהמשך).

הטענה בדבר תורת השלבים, מתייחסת לאסטרטגיה אותה ניסח אש״ף בשנות ה-70 (לאחר ויכוחים פנימיים רבים), לפיה הוסכם מצד ההנהגה הפלסטינית לנטוש זמנית את גישת ״הכל או כלום״ ביחס לאדמת פלסטין (קרי כל שטח א״י), ולעבור לגישה לפיה אפשר להסתפק כעת בשחרור זמני של רק חלק מאדמות פלסטין, ולאחר מכן, מתוך אותן אדמות, להמשיך ולנהל מאבק מזוין על יתר השטח. הימין הישראלי, ובראשם בנימין נתניהו (לסירוגין), טוען כי הפלסטינים לא נטשו, ולעולם לא ינטשו תורה זו, וכל הסכם שייחתם עם הפלסטינים רק מקדם אותם לקראת השגת היעד האמיתי והסמוי שלהם, קרי שחרור כל פלסטין והשמדת מדינת ישראל. אריאלי מביא קריאה אלטרנטיבית למציאות, ומראה התפתחות של תפיסות פרגמטיות בהנהגה הפלסטינית, ממנה הימין בוחר להתעלם בשיטתיות (אם כי אריאלי התעלם, מסיבה שאינה מובנת לי, מהתבטאויות מפורשות של ההנהגה הפלסטינית, ובפרט של יאסר ערפאת, לפיהן ההסכמים של הרש״פ הם אכן חלק מיישום תוכנית השלבים, וכי מבחינת ערפאת, הסכמי אוסלו הם כמו הסכם חודייבה, עליהם חתם הנביא מוחמד מתוך כוונה להפר. עם זאת, התבטאויות כאלה לא נשמעו על ידי אבו מאזן, שאין ספק לגביו כי הביא בתקופתו להתפתחות קרדינלית נוספת במתינות הפלסטינית). 

אריאלי אף מצייר נרטיב מפתיע נגדי, לפיו דווקא ישראל היא זו שמיישמת את תוכנית השלבים שלה, ומביא ראיות לכך שמדינת ישראל חותרת מאז הקמתה ועד ימינו לשלוט מדינית על כל שטח ארץ ישראל המנדטורית. כמו כן, אריאלי רומז (בעמ׳ 191) כי לטעון שהפלסטינים זוממים בסתר להשמיד את ישראל גם כשמציאות מראה אחרת, היא למעשה עלילה שאין בה אלא גזענות מן הסוג הקמאי והמסוכן שיש. טענה כזאת משמעותה שמיליוני ערבים זוממים בו זמנית ״לזרוק את היהודים לים״, והסוד הזה נשאר בתוכם בקנאות.  

המו״מ הישראלי-פלסטיני בפסגת קמפ-דייויד

תרומה מכרעת נוספת של ד״ר אריאלי לשיח, היא בהבאת ניתוח אשר מפרק את המיתוס הוותיק סביב הסכמי קמפ-דייויד, לפיו ״ברק נתן להם הכל״, ואילו הפלסטינים נותרו בסירובם לשלום (אגב, אם לא נטשו את תוכנית השלבים, למה להם שלא להסכים להצעת ברק?). הנראטיב הישראלי סביב המו״מ בפסגת קמפ-דיוויד בין ברק לעראפת (בתיווך נשיא ארה״ב דאז, ביל קלינטון), התקבע כך: ברק נתן לפלסטינים הצעה מרחיקת לכת, עם למעלה מ-90% מהשטחים בריבונות פלסטינית מלאה. הפלסטינים דחו את ההצעה, אמר שהפלסטינים ״לא פרטנר״, וברק מהשמאל, אז דעתו בנושא קובעת (בבחינת טענת מיגו). לפי שר החוץ, שלמה בן עמי, קלינטון גער בפלסטינים על כך שהם מנהלים מו״מ בחוסר תום לב. מאוחר יותר, ברק כתב במאמר משותף עם ההיסטוריון בני מוריס, כי: 

״הסיפור האמיתי של קמפ דיוויד היה, שבפעם הראשונה בדברי ימי הסכסוך, הניח נשיא אמריקאי הצעה על השולחן, המבוססת על החלטת מועצת הביטחון 242 ו-338, קרובה מאוד לתביעות הפלסטיניות, וערפאת סירב לקבל אותה אפילו כבסיס למשא ומתן״

בפועל, מדובר בתיאור חד צדדי של הדברים, תיאור שמשמיט הרבה פרטים שיוצרים תמונה מורכבת, אולי מורכבת מדי להדיוטות בנושא ההיסטוריה של הסכסוך, המעדיפים סיפור ״נקי״ יותר, המתומצת לכמה אקסיומות. המו״מ שנוהל על ידי ממשלת ברק היה בעייתי מאד. כפי שאמר יוסי גינוסר למשל, ״לא נהגנו בפלסטינים בהגינות… הדרישה לסיפוח ישראלי הרתיעה את הפלסטינים עד כדי הפחדתם״. ברק אפילו לא נכון היה להתחייב על כך שתקום מדינה פלסטינית. עם זאת, יועציו התריעו בפניו השכם והערב, כי אין טעם אפילו לצאת לקמפ-דיוויד, היות והפערים בין הצדדים גדולים, שהרי הפלסטינים דורשים מדינה בקווי 1967, ולכל היותר יסכימו לתיקוני גבולות לצרכי ביטחון, אפשרות לשמירה על הגושים, וזאת בכפוף לפיצוי שטחים ביחס של אחד לאחד. לגבי ירושלים, שהיא סוגיית ליבה חשובה במיוחד לפלסטינים (יותר מהפליטים למשל), הפלסטינים לא זזו מעמדתם: שכונות ערביות יהיו בריבונות פלסטינית, יהודיות בריבונות ישראלית (לרבות השכונות היהודיות מעבר לקו הירוק). המסקנה המתבקשת מן הניתוח של אריאלי, הוא שברק פשוט העריך שהוא חכם יותר מן הפלסטינים, ויצליח ״להשיג יותר״ במו״מ, לכן הגיע במצב שלא היה נכון לעשות את הצעדים המתבקשים לשלום. 

הייתי מוסיף רק חידוד אחד לפרק המעולה של אריאלי: המציאות היא שרבים נוטים להתעלם מן העובדה כי גם לאחר שברק אמר כי ״אין פרטנר״ (אם כי, דבריו המלאים היו ״אין פרטנר בעת הזו״, כלומר, היה פתח מסוים להמשך) השיחות המשיכו בטאבה, למרות שהחלה האינתיפאדה ה-2. ממשלת ברק נפלה, ושרון הודיע שלא יחדש את השיחות, אולם לפי סאיב עריקאת, במאמר שפרסם אז, לקמפ דיוויד היה סיכוי, אלא שנדרש עוד זמן למיצוי המו״מ, זמן שלא ניתן אז מכורח הנסיבות. 

ביקורת קטנה וסיכום

בפרק הלפני אחרון בספר, דן שאול אריאלי במיתוס לפיו ״ההתנחלויות מונעות את פתרון שתי המדינות״. לפי הנתונים, מעבר לקו הירוק חיים בערך 700,000 ישראלים. עם זאת, טוען אריאלי שעדיין, אם נגיע לגשר של פינוי התנחלויות, נוכל לחצות אותו. מדוע? היות ולפי הנוסחה שתתגבש כנראה בעת הסכם עם הפלסטינים, צפויים חלק גדול מן המתנחלים להישאר בביתם, והם יסופחו לישראל (בעיקר תושביהם של שכונות יהודיות במזרח ירושלים, גוש עציון, מעלה אדומים, בית״ר עילית, מודיעין עילית וכדומה). ההתנחלויות שכן יפונו, יהיו ברובן מבודדות, ומתוכן, רוב המתנחלים יסכימו לקבל כנראה פיצוי תמורת פינוי, במקום להיאבק על אדמתם בשיניים. 

כדי לתמוך בתזה שלו, נעזר אריאלי בשלל נתונים ומחקרים, כגון ניתוח סוציולוגי של אוכלוסיית המתנחלים, ניתוח התעסוקה בשטחים, ניתוח מגמות עדכניות וכדומה. עם זאת, ברקע נותרה שאלה שלא קיבלה בעיני מענה ישיר: איך יתמודדו עם פינוי של עשרות אלפי ישראלים (לפחות) שיתבצרו בתוך הבתים שלהם בו זמנית? איך יתמודדו עם קמפיינים של רבנים מסיתים, טקסי פולסא דנורא, מגאפונים עם מסיתים וכדומה. כלומר, הניתוח מאד אקדמי, אנליטי, חכם, אבל כפי שאנו יודעים, המציאות לא תמיד מתיישרת עם ניתוחים כאלה, חכמים ככל שיהיו. הביקורת הזאת, תקפה גם לחלקים נוספים בספר. עם זאת, יש לציין כי כמובן שאריאלי מודע לכך, והדבר לא מעקר את תכלית הספר כמובן: המיתוסים הרי נשענים על גרעין של אמת, אולם הנפח שהם קיבלו, גורם לכך שהם הודפים כמעט באלימות כל טיעון המנסה לערער על תקפותם. כאן גדולתו של הספר, בכך שהוא מציע קול אחר, אלטרנטיבי, קוהרנטי ולא מתחמק (וכך אף כתוב במפורש בעמוד 423 בספר).

כמו את הבלוג שלי (רק במספרים גדולים יותר כמובן), אולי קצת ימנים כן יקראו את הספר הטוב והחשוב הזה, אבל רוב האנשים שירצו לקרוא בו יהיו להערכתי אנשי שמאל, כך שהקריאה תהיה עבורם בבחינת ״לשכנע את המשוכנעים״. עם זאת, מדובר בספר מצוין, מעניין, מרתק, שיעשיר אתכם ויוסיף לכם דעת ובינה.

פוסטים נוספים

לקריאה נוספת
  • פסילתה של המשותפת, משמע פסילתם של ערביי ישראלפסילתה של המשותפת, משמע פסילתם של ערביי ישראל
    אורלי לוי בראיון לפני הבחירות. צילום מתוך ה-Youtube של התאגיד ביום שישי קיבלה אורלי לוי ריאון מפנק במוסף לשבת של ידיעות אחרונות, ובו קיבלה הזדמנות להציג את ״האמת שלה״ ביחס …
  • השמאל צריך להתפכח? המדינה צריכה להתפכחהשמאל צריך להתפכח? המדינה צריכה להתפכח
    מזה שנים מחנה השמאל מחפש את מי שירים אותו מפי התהום אליו הגיעה מבחינת פוליטית, שאפילו עמיר פרץ ואיציק שמולי ראו בו ספינה טובעת ללא המשכיות. לאחרונה, האלוף במיל׳ יאיר …

בא לכם להגיב?