כתב הגנה או כתב תביעה?

ספרו של מלאך על פניו מקובל עלי, משום הרצינות שלו ויומרתו האקדמית הגבוהה: מלאך מסייג עצמו לאורך הספר, מציין לאורך כל הדרך כי ישנן דעות אחרות, ומתמקד בהפרכת קביעות אחרות, במקום לקבוע מסמרות בטענה כזאת או אחרת. אולם בכל זאת, מקריאה בספר לא היה ברור לי עדף הסוף מה ניסח כאן ד״ר מלאך: האם כתב הגנה, או כתב תביעה?

כלומר, האם אסף מלאך מרכז מאמצים בהגנה כנגד הטענה, לפיה היהדות אולי אינה לאום אמיתי ששרד מימי בית ראשון, ואולי אף לא קבוצה אתנית, אלא דת בלבד, והאספירציות הלאומיות שנוצרו בתקופת ראשית הציונות, הן אינן ייצוג ראוי ונאמן של היהדות. אם זה המצב, אז אסף עושה עבודה טובה ואף ראויה בהצגתה של דעה נגדית. אי אפשר לטעון שאין דעות כאלה. למשל: אריק הובסבאום ז"ל, חוקר הלאומיות שהיה יהודי (וגם היסטוריון מרקסיסט) כתב כי:

"בשום שלב, לפחות לא מאז שובם מגלות בבל, לא השתמעה מהתבדלות היהודים שום שאיפה עמוקה למדינה פוליטית, ודאי שלא למדינה טריטוריאלית, עד המצאתה של הלאומיות היהודית בסוף המאה ה-19 כאנלוגיה ללאומיות המערבית שהייתה אז באופנה.

אין שום הצדקה לזהות את הזיקה היהודית לארץ אבות ישראל, שנבעה מן העלייה לרגל לשם, ומן התקווה לשוב אליה עם ביאת המשיח, עם השאיפה לקבץ את כל היהודים למדינה טריטוריאלית חדשה שמקומה בארץ הקודש העתיקה. באותה מידה אפשר כביכול לטעון שמוסלמים טובים, ששאיפתם העזה ביותר היא לעלות לרגל למכה, מתכוונים בכך להכריז על עצמם כאזרחיה של מי שהיא כיום ערב הסעודית".

עם זאת, ישנם רמזים לכך שאסף מלאך אולי מנסח כתב תביעה. עילת התביעה אומרת שאלו שמקדמים את הטענות האלו, לפיהן הלאומיות היהודית היא רק תוצר של גל הלאומיות הכללית מן המאה ה-19, הם בעצם פוסט-ציונים או אנטי ציונים במסווה מלאך כמו מבקש שנחשוד, שאלו בעצם אותם יהודים אוטו-אנטישמיים שבנט כל כך אוהב.

מעבר לכך, הטענה שלו משרתת את אלו אשר מתנגדים לקיומה של מדינה פלסטינית, משום שאין עם פלסטיני. וכך עונה מלאך בראיון, כנשאל על זכותם של הפלסטינים למדינה:

"כאן אנחנו חוזרים לשאלה מהם המניעים או הצידוקים להקמת מדינת הלאום. המניע אמור להיות הגנה על התרבות של אותו לאום מפני איום או יצירת מרחב למימושו. כאן נכנסות גם שאלות של רמת הבידול של התרבות המדוברת מתרבויות סמוכות וגם המֶשך ההיסטורי של הזהות הזאת, שהרי תרבות אינה דבר שנוצר יש מאין וכאשר היא מגויסת לטובת מאבק פוליטי, היא בדרך כלל לא בעלת תוכן חיובי משמעותי ששווה להגן עליו.

"המשך ההיסטורי של הפלסטינים הוא קצר-מועד, כך שלא הצליחה להיווצר תרבות משמעותית מעבר לתעמולת המאבק בישראל. מדובר בחברה חמולתית, עם שונות קבוצתית גדולה בין השבטים השונים בתוכה, והדבר היחיד שמחבר ביניהם הוא ההתנגדות לישראל. לפלסטיניות אין חשיבות תרבותית נבדלת דיהּ מן הערביות והדבק הסולידרי היחיד שיש לה הוא חלש ולא יכול לשמש גורם מלכד עמוק. לכן אני סבור שגם בעתיד לא תהיה להם מדינה".

כלומר, מלאך, שלאורך ספרו מבקר את ההיסטוריונים התומכים בטענה של היהדות ״כסניף״ של הלאומיות מן המאה ה-19, בעצם אולי בעצמו מדבר בפוזיציה אופיינית מאד ללאומנות היהודית: למי מגיע מדינה? למי שיש תרבות מפוארת וארוכת שנים. ליהודים יש תרבות מפוארת ושאיפות לאומיות של אלפי שנים, לפלסטינים אין, אז לא מגיעה להם מדינה. התביעה הזאת של מלאך, מתיישבת באופן מעניין עם העובדה שאם אני מחפש אודותיו ברשת, הסרטון הראשון הוא הרצאה עבור ארגון ״אם תרצו״, שבית משפט אמר עליה בעבר שיש לה קווי דמיון עם הפאשיזם, ובגדול חבורה די מחורבנת (וכמובן אהודה על ראש הממשלה).

אז כיצד נתפוס את הלאומיות היהודית?

כפי שד״ר מלאך יודע היטב, שני יהודים, שלוש דעות. כפי שכתבתי בעבר, הטענה לפיה אין עם פלסטיני, היא נסיון לטשטש את העובדה שהייתה נוכחות ערבית במספרים משמעותיים לאורך מאות שנים, ובטרם ימי העלייה הראשונה. כמו כן, אי אפשר לתפוס את היהדות בהגדרה ממצה, וכל נסיון לכך נועד לכישלון. כך גם הניסיון להצדיק את מדינת הלאום או מדינת הלאום היהודית.

כדי לדעת מה נכון לעשות, לא צריך לשאול מה צודק, כי כולם צודקים. צריך לשאול מה אנו רוצים: האם לשלוט על עם של מליונים על ידי כיבוש ומניעת זכויות פוליטיות, או שמא נרצה להישאר צודקים?