אגב, לפי מכון הייצוא הישראלי, יעד הייצוא העיקרי לשנת 2017 הייתה ארה"ב עם 11.3 מיליארד דולר, אחריה בריטניה עם 4.3 מיליארד דולר ואחריה סין עם 3.2 מיליארד דולר.[4] נתונים אלו מתבססים על נתונים המתקבלים מן המכס, ולכן אינם כוללים את הסחר עם הרשות הפלסטינית, המתבסס על נתונים ממע"מ. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לעומת זאת, הייצוא הישראלי לרשות מסתכם בכ-3.6 מיליארד דולר לשנת 2017, כלומר מדובר במוקד הייצוא השלישי בגודלו של מדינת ישראל,[5] וזאת כאשר מדובר דה פקטו בישות מדינית עוינת מבחינתה של ישראל.

מעבר לכך, למהפך במעמדה המדיני של ישראל היו פירות כלכליים, שהרי בשנתיים שלאחר ההסכמים גדלו ההשקעות הזרות בישראל פי 30, וזאת לאחר שהחרם הערבי חדל להשפיע על חברות בינלאומיות גדולות. היצוא הישראלי גדל במאות אחוזים והאבטלה ירדה משמעותית.

A זה ערבים, B זה ביניים, C זה סלנו

הטענה הרווחת נגד אוסלו, היא שבעצם שנמסרו שטחי מולדת "שלנו", ומדינת ישראל לא קיבלה דבר בתמורה.  האם הפלסטינים קיבלו "מתנת חינם" בהסכמי אוסלו? האם ישראל נתנה את השטחים השייכים לה בתמורה לנזיד עדשים?

שטחי הגדה, אשר בחלקם הועברו לחזקת הרשות הפלסטינית בהסכמי אוסלו, נכבשו על ידי ישראל במלחמת ששת הימים. הם לא היו שייכים למדינת ישראל מבחינת הדין הבינלאומי, שהרי הדין אינו מכיר בכיבוש שטחים כפעולה חוקית. אפשר לטעון שהשטחים גם לא היו שייכים לירדן ממנה נכבשו (אשר ממילא ויתרה על החזקה בשטחים הללו, כאשר ב-1987, הכריז חוסיין מלך ירדן על ניתוק הקשר המנהלי והמשפטי בין ירדן לבין הגדה המערבית), ואולי אף לטעון שהם לא היו שייכים לערביי פלשתינה, אף על פי שהם היו מי שהחזיק בהם בפועל לאורך שנים ארוכות. המציאות היא שהשטחים, כמו ארץ ישראל כולה, היו נתונים לגחמתם של אימפריות לאורך ההיסטוריה, אולם משאיבדו האימפריות את האחיזה בהן, לא ניתן לטעון שהשטחים פשוט "בשלים ללקיחתם" על ידי מי שתופס חזקה בהם.

השטחים אינם ״טרה נוליוס״ ( Tera Nullius בלטינית, "אדמה אשר אינה שייכת לאיש") שהרי הם לא היו ריקים מעולם, אלא תמיד היו מאוכלסים על ידי אוכלוסייה ערבית. בעולם שבו המשפט הבינלאומי הפומבי מהווה בסיס ליחסי גומלין גלובליים בכל העולם, וכל מדינה קיימת מאמצת בצורה זו או אחרת את הרטוריקה של המשפט הבינלאומי, אין אפשרות להצדיק לקיחת שטח על ידי כיבושו, והוא הדין לגבי שטחי יהודה ושומרון.

נקודה זו לעיל, מעלה את שאלת השאלות: מכוח מה טוענת ישראל להחזקה בזכות של שטחי הגדה? נקודה זו היא לב המחלוקת העומדת ״במשפט אוסלו״, אף על פי שהדיון מוסווה כדיון בטחוני. מתנגדי אוסלו בסופו של דבר, לא התנגדו מטעמים ביטחוניים. המתנגדים עשו שימוש בנימוקים ביטחוניים לרוב, כדי להסוות את הטענה, לפיה השטחים הללו שייכים לעם היהודי מכיוון שכך הובטח לאברהם אבינו על ידי אלוהים. השלטת ריבונות יהודית בשטח היא ציווי אלוהי, ומתנגדי אוסלו, בתור הסגנים והשליחים של אלוהים על פני האדמה, צריכים לוודא שהציווי הזה יכובד.

[1] "נתניהו: לא מתחרט על הסכם וואי" ערוץ 7 (25.8.2002). לקריאה לחצו כאן.

[2] חיים רמון "לא ההסכם כשל: האמת על תהליך אוסלו" מקור ראשון (31.8.2018). לקריאה לחצו כאן.

[3] אדם הופמן "לא פתרון קסם" עדכן אסטרטגי כרך 19 גליון 2, יולי 2016. לקריאה לחצו כאן.

[4] מכון היצוא "התפתחויות ומגמות ביצוא הישראלי" דו"ח סיכום לשנת 2017 (מרץ 2018). לקריאה לחצו כאן.

[5] "סיכום מאזן התשלום של מדינת ישראל" הלמ"ס (8.3.2018). לפרסום לחצו כאן.

[6]Steve Erlanger "A life of unrest" New York Times (15. 7.2007). קראו כאן

[7] רס"ן טלי קרויטרו "פסק זמן באיו"ש" מערכות גיליון 445, אוקטובר 2012. להורדה לחצו כאן