הכרזת העצמאות אינה מסמך משפטי מחייב, ומעמדה מעולם לא הוסדר באופן רשמי. עם זאת, בשנות ה-90 חל שינוי מסוים במעמדה של הכרזת העצמאות: בפס״ד בנק המזרחי המפורסם קבע בית המשפט העליון כי כל חוקי היסוד, לרבות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מהווים בפועל חוקה למדינת ישראל, והם מאפשרים לבית המשפט סמכות להפעיל ביקורת שיפוטית על חקיקה של הכנסת. כלומר מכוח חוקי היסוד, יש לבית המשפט העליון סמכות לפסול חקיקה של הכנסת, במקרים בהם יש פגיעה בלתי מידתית בחוק יסוד.

סעיף 1 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, קובע כי מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו (בכך הכוונה למעשה לזכויות הפרט), תוך שהוא מעגן בפעם הראשונה את מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, וזאת בהתאם לאמור בהכרזת העצמאות. כאמור, לא בהכרזת העצמאות ולמעשה בשום מקום רשמי אחר, לא  הובהר בדיוק מהי מדינה יהודית ודמוקרטית. מדינה דמוקרטית אנחנו עוד יכולים להבין, אבל מהי מדינה יהודית?

מועצת העם הזמנית (קרי מנסחי מגילת העצמאות של מדינת ישראל, "האבות המייסדים" של מדינת ישראל) לא התחבטה ממש בשאלה זו. נראה שחברי מועצת העם הזמנית, לא ייחסו כלל חשיבות לסמנטיקה מסוג זה: מועצת העם פשוט כינתה את המדינה שבדרך "המדינה היהודית", בניגוד "למדינה הערבית", קרי מדינתם של הערבים, אשר גם עליה הוכרז בתוכנית החלוקה (התוכנית שנדחתה על ידי הערבים מכל וכל, והשאר היסטוריה).

חברי מועצת העם ידעו שהרבה דברים אינם "תפורים עד הסוף" בהגדרת קווי היסוד של המדינה, ומעיון בפרוטוקולים, היה ברור כי הם הניחו שהכול יבואר ויבוא על מקומו, כאשר תיחתם החוקה של מדינת ישראל (הנחה שנראית לנו היום נאיבית במיוחד). מכל מקום, מועצת העם לא התייחסה להגדרה של מדינה יהודית, מלבד להיותה מדינת הלאום של העם היהודי.[1] בפועל חברי מועצת העם הזמנית, לא עמדו על הבחנה בין ״מדינה יהודית״ לבין ״מדינת היהודים״.

תחשבו על זה

כיצד בכל זאת מדינה יכולה להיות "יהודית", מעבר להיותה מדינת הלאום היהודי? חשבו מהי מדינה יהודית: האם זו מדינה שקיבעה את המשפט העברי בספר החוקים שלה? אולי מדינה שקיבעה את שולחן ערוך כחוקתה? מדינה בה בית ערכאת השיפוט העליונה היא סנהדרין כפי שמבקש בצלאל סמוטריץ׳?[2] מובן שלא לכך כיוונו חברי הקונגרס הציוני בהתנעתם את המיזם של הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל (רובם ככולם היו חילונים גמורים). על כך אמר הסופר עמוס עוז: "ספרו של הרצל נקרא מדינת היהודים ולא "המדינה היהודית": מדינה אינה יכולה להיות יהודית, כשם שכיסא או אוטובוס אינם יכולים להיות יהודיים".[3] מדינה היא מושג משפטי מודרני. מדובר בסתירה ליהדות, ולכן ממילא מדינה לא יכולה להיות יהודית. מעולם לא הייתה מדינה יהודית,[4] ולעולם לא תהיה.

אם אנו מקבלים את התפיסה כי מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, אך המדינה עצמה אינה יכולה להיות יהודית, אנו יכולים להפסיק ולנסות "לרבע את המעגל", ולחדול מלנסות ולהכפיף את המדינה לחלקים ספורדיים ורנדומליים מן הקאנון היהודי, רק כדי לנסות ולשמר את הטיעון כי מדינת ישראל עצמה היא יהודית (יתכן כי גם מחנה הימין הלאומי מבין זאת, ולכן שואף להכפיף את מדינת ישראל לא רק לחלקים ספורדיים, אלא לכונן בסופו של דבר מדינה המבוססת על כל קודקס חוקי ההלכה היהודיים[5]).

המדינה היא מדינת הלאום היהודי, וצריכה להיות כן, אבל טענה לפיה המדינה עצמה היא יהודית, היא טענה ריקה אשר מעשית אין בה תוכן, שהרי לא ניתן לחלץ ממנה שום קביעה נורמטיבית עקבית לגבי אופייה של "היהודי" המדינה.

שחררו כבר

חוסר הנכונות של מדינת ישראל והחברה הישראלית לומר אמת פשוטה זו, כי מדינה יהודית משמע מדינת הלאום היהודי ותו לא, מביא למתחים אדירים בחברה הישראלית, אשר נדמה כי הם רק גוברים עם הזמן. למשל, אם אנו אומרים למשל כי עלינו למנוע תחבורה ציבורית בשבת, היות והתחבורה הציבורית מופעלת על ידי המדינה, והמדינה הזאת היא מדינה יהודית, נוצרת עקב כך אפליה כלפי חלק עצום באוכלוסייה, אשר בפועל אינו שומר שבת, ויכול היה ליהנות מן התחבורה הציבורית בשבת. קל וחומר, כאשר אין לאותו ציבור כל אפשרות חלופית. כמו כן, האיסור על הפעלת תחבורה ציבורית בשבת, יוצר מתח ביחס לשאלת הגבולות הראויים של שמירת השבת על ידי המדינה.

מדוע שלא נקבע גם כי לא יהיו שידורי טלוויזיה בשבת, ובפרט על ידי רשות השידור, הפועלת בכסף ציבורי?[6] למה שלא תסגור המדינה את כל הפארקים והגנים הלאומיים בשבת? אירועי ספורט בשבת? ומדוע בכלל לעצור בהלכות השבת? יש כידוע תרי"ג מצוות בהן היהודים מחויבים. האם ראוי כי המדינה תכפה אותן על הציבור שלה, בשם מתן תוקף לאמרה "מדינה יהודית"?

צריך לומר את האמת: בשם המדינה היהודית, נכפה על חלק גדול מן העם מנהגים אשר אינם מתאימים לו. חלק משמעותי מן העם מגדיר עצמו אמנם כיהודי מן הבחינה הלאומית, אך מבחינת דתית ממוקם על ציר הנע בין אתאיזם מוחלט לבין אמונה  באל אך ללא קיום משמעותי של מצוות היהדות. עבור ציבור זה, כפייה זו מהווה אי נוחות לכל הפחות, ואף פגיעה משמעותית בזכותו של הפרט לכתוב בעצמו את סיפור חייו. הדבר בולט במיוחד בהקשר של נישואין וגירושין: המונופול אשר ניתן לרבנים האורתודוכסיים בנושא זה, מהווה "קרדום לחפור בו" לעסקנים דתיים, ולא מעלה או מוריד מהיות המדינה יהודית או אם לאו.

מעבר לכפייה הפוגעת לכשעצמה בזכויות הפרט, נוצרת עקב כך פגיעה ממשית באלו אשר הרבנות אינה מאשרת לנישואים, בנשים עגונות, בחלוקה לא צודקת ברכוש ועוד. פגיעה זו היא רק פריט אחד מרשימה ארוכה של עוולות, הנגרמות לחילונים רבים בחברה הישראלית עקב הניסיון ליצור באופן מלאכותי מדינה אשר תיחשב "יהודית".

חלק מן התומכים באיסורים מסוימים כמו חוקי ותקנות השבת למיניהן, טוענים כי מדובר ברצונו של רוב העם, והרי מדובר כאמור במדינה דמוקרטית. ראשית, כנראה שהטענה הזו אינה נכונה, אולם קשה לקבל תשובה רצינית לשאלה זו, היות שקשה לבדוק זאת בכלים אמפיריים לכאן או לכאן (הוויכוח על סיווג קבוצת הרוב יהיה בלתי פתיר). אולם גם אם נניח ואכן רובו של עם ישראל מעוניין בשמירת שבת על ידי מוסדות המדינה, עובדה זו אינה רלוונטית, היות ואין זה גורע משמירת השבת הפרטית שלהם. האמת היא, שהעובדה כי מדובר בחלק גדול מן הציבור, אינה מעלה ואינה מורידה דבר לעניין זה. במדינה ליברלית, תפיסתו הדתית של האחד לא אמורה לשנות כלל בעולמו הפרטי של האחר. לצורך העניין, גם אם רק שלושה אנשים בכל מדינת ישראל מעוניינים בקיום תחבורה ציבורית בשבת או לראות טלוויזיה ביום כיפור, ראוי היה לאפשר זאת, היות והם פשוט לא פוגעים באף אחד בעשייתם כן!

העובדה שפלוני משתמש בתחבורה ציבורית בשבת או בכל שירות ציבורי אחר, אינה פוגעת בקמצוץ מזכותו של אלמוני לשמור שבת. אלמוני ירצה, יוכל לשמור שבת גם בהינתן מצב זה. ביטול איסורי השבת, כמו הפרדת הדת מן המדינה, אינה מהווה את סופו של העם היהודי. דתיים אשר חיים בחו"ל, אינם מחרימים את התחבורה הציבורית הפועלת בחו"ל מטעמי כשרות, אף על פי שהיא פועלת בשבת, ואני סבור כי ראוי היה כי ינהגו כך גם בישראל.

גם היהדות עצמה אינה מכילה את המדינה היהודית

במידה רבה אפשר לטעון כי היהדות עצמה אינה מתיישבת עם רעיון הכפייה הדתית, ובפרט בשם הגשמה של רעיון חילוני בדמות מדינה יהודית. על כך אמר שופט העליון בעבר, יצחק אנגלרד: "משמעותה האמיתית (של קליטת הדין הדתי על ידי הכנסת) היא התנשאותו של הגוף המחוקק מעל הדין הדתי תוך שלילה מפורשת של תוקפה העל–אנושי של ההלכה… הקליטה הסלקטיבית היא שלילה מפורשת של קדושת ההלכה, ולכן יש לה משמעות אנטי–דתית".[7] לפי אנגלרד, קליטתו של הדין הדתי ע"י המדינה משמעה, חילונה של ההלכה. חילון פורמאלי שכזה עשוי להביא לפגיעה בדת, יותר מן התועלת שהוא לכאורה מביא.[8]

מכל מקום, מצוות, לא ראוי שייעשו בכפייה, ודאי שלא על ידי מוסדות המדינה. לאדם מאמין אדוק באופן אמיתי, לא אמורה להיות חשיבות לקיום מצוות במרחב הציבורי על ידי הסביבה שלו, שהרי אמונתו לא תיפגע, בין אם השבת נשמרת על ידי סביבתו, ובין אם לאו. אם הדבר בכל זאת פוגע באמונתו וברגשותיו הדתיים, כנראה שהוא אינו מאמין אדוק כל כך (ואם אינו כזה, קל וחומר שאין זה מוצדק כי יכפה על סביבתו קיום מצוות).[9]

ראוי להבהיר כי הפרדת הדת מן המדינה, אין משמעה "מדינת כל אזרחיה", שהרי המדינה תמשיך להיות מדינת הלאום היהודי, אלא שפשוט תקיים שוויון זכויות לכל אזרחיה (ומי שמתנגד לעיקרון זה, הוא בהכרח אינו דמוקרט). אולם המקשים ישאלו, האם אפשר להגדיר את היהדות ללא הדת? האם יהיה יהודי מאמין בעל לאום אחר מלבד הלאום היהודי? האם יתכן כי יהיה בן הלאום היהודי, אך בעל אמונה נוצרית?  השאלות "מיהו יהודי" או "מהי היהדות", הן שאלות ותיקות מאד, ועליהן הרים של תשובות אפשריות. אני עצמי, איני יכול וכן איני מתיימר לענות עליהן, וממילא כל תשובה עליהן אינה מהווה אמת מוחלטת. אולם, כל בר בי רב יכול לשים לב בקלות כי במציאות הקיימת, בתכל'ס, חלק גדול מן העם היהודי רואה עצמו על הרצף שבין חילוניות לבין אתאיזם מוחלט.

כלומר, גם אם כביכול האתוס היהודי לא מאפשר להגדיר יהודי במנותק מדתו ומיחסו לתורה, הרי שבפועל, היהודי-חילוני רואה עצמו כיהודי מבחינה לאומית בלבד, או למצער לאומית בעיקרה ודתית בחלקה, ללא קשר לאופן שבו הקאנון היהודי תופס את היהדות (הזהות היהודית, ליבת היהדות, ממילא אינה ניתנת להגדרה ממצה, ואין בנמצא שום הגדרה טובה יותר מהגדרת יהודי כמי שנולד לאם יהודייה[10]).

במילים אחרות, לטעון כי אין דבר כזה לאום יהודי במנותק מן הדת, דומה לטענה כי אין עננים בשמיים: פשוט הביטו מהחלון ותראו בעצמכם כי הדבר קיים. זהות היא עניין סובייקטיבי במידה רבה, ויהודי המגדיר עצמו כיהודי חילוני, הזהות שלו היא זהות יהודית-חילונית, המקבלת חיזוק ממיליוני יהודים המגדירים עצמם באופן זה. היהדות יכולה להוות גם זהות לאומית, בנפרד מן הזהות הדתית.[11] הלאומיות היהודית כבר קיימת שנים רבות: עם עליית ההומניזם והלאומיות, וירידת קרנן של הדתות, הלאומיות היהודיות פשוט נוצרה בהליך טבעי, ולא ניתן עוד להתכחש אליו.

לסיכום, מדינת ישראל היא מדינת היהודים, קרי מדינה המאפשרת בית ליהודים בכל העולם על ידי חוק השבות (אגב, חוק השבות הוא חוק שלעתים מעורר ביקורת מקרב אזרחי ישראל הערבים, אשר רואים בו חוק גזעני. נציין בקצרה, כי על מנת לשמר בית ללאום היהודי, חוק השבות חייב להישאר על כנו. לאלו הגורסים כי חוק השבות הוא גזעני במהותו, בהיותו מעדיף לאום מסוים על חשבון מיעוטים נוספים החיים במדינה, ראוי לציין כי ישנן מדינות לאום נוספות באירופה ובעולם אשר חוקקו חוקים אקס-טריטוריאליים כלפי הלאום שלהן. חוקי שבות דומים לזה הקיים במדינת ישראל, קיימים בבולגריה, ארמניה, פולין, אסטוניה, איטליה, יוון ומדינות נוספות[12]). ההתעקשות על מדינה יהודית, היא אחד מהדברים המקשים על החברה הישראלית לצעוד קדימה.

[1] מועצת העם הזמנית, ישיבה ג',12. לקריאה לחצו כאן.

[2] בצלאל סמוטריץ׳ ״כיבוש זהיר״ שבת – מוסף מקור ראשון לתורה, הגות, ספרות ואמנות (13.11.2015). לקריאה לחצו כאן.

[3] עמוס עוז, "עגלה מלאה ועגלה ריקה? הרהורים על תרבות ישראל", יהדות חופשית 11-12, 1997, עמ' 5. לקריאה לחצו כאן.

[4] בתקופת עם ישראל הקדום, מה שמכונה ״תקופת התנ״ך״, לא הייתה מדינה יהודית. היו שבטים, שהיו די עצמאיים מהרבה בחינות, ואילו הפולחן המרכזי היה בכל תקופה במקום אחר (שילה, בית אל, ירושלים, עבודה זרה ועוד). מאז כיבוש הארץ על ידי יהושע בן נון, ועד פיזורם של עשרת השבטים על ידי ממלכת אשור לאחר כ-600 שנים, עסקו ממלכת ישראל וממלכת יהודה בעיקר במלחמות פנימיות, ולא בכינונה של מדינה (אמוץ עשהאל, ״מצעד האיוולת היהודי״, ידיעות ספרים, 2019).

[5] ״ח״כ מועלם-רפאלי: ׳מקווה שישראל תלך למקום של מחויבות להלכה יותר ויותר׳״ הארץ (10.1.2019). לקריאה לחצו כאן.

[6] גם שידוריה של רשות השידור בשבת, התאפשרו רק הודות לבג"ץ שהוגש בנושא על ידי עו"ד יהודה רסלר בשנת 1969.

[7] יצחק אנגלרד, "שילוב הדין היהודי במערכת המשפט בישראל", המשפט העברי ומדינת ישראל, תשכ"ט-1968.

[8] הדבר מתיישב היטב עם תיאוריה של המשפטן וחוקר התלמוד, פרופ' דיוויד דאוב, אשר טען כי רבות מרמ"ח "מצוות העשה" אשר נתנו לאחר תקופת המקרא, הן למעשה לא מצוות עשה כפי שאנו עשויים לחשוב במבט ראשון, אלא בגדר עקרונות מומלצים אשר ראוי לפעול על פיהם. רוצה לומר, הפרושים (מהם יצאה היהדות האורתודוכסית) סברו כי קיום המצוות לא אמור להיעשות עקב כורח או על מנת לקבל שכר, אלא עקב רצון לכונן ולהשתייך לחברה נעלית יותר, חבורה מובחרת יהודית (אולי אפילו "אור לגויים" רחמנא ליצלן) [David Daube, the New Testament and Rabbinic Judaism, Haustafeln, page 90 (1956).] לפי גישה זו, יהדות אשר נעשית בכפייה מחמיצה את העיקר, שהרי היהדות ממילא אמורה להיות קבוצה מובחרת, אשר אנשים מבקשים להיכנס אליה. אם זה אכן היה קו המחשבה המקורי של הפרושים, כפייה של קיום מצוות יהודיות על מי שאינו מעוניין לקיימן הוא בדיוק ההיפך ממה שקיום מצוות אמור היה לעשות. בדומה לכך, החסידות רואה במצוות ובקיומן כדרך לחיבור בתוך עם ישראל (מלשון ״צוותא״) [שולי רנד ״מצווה? זה בכלל מלשון צוותא״ Ynet (15.2.2019). לקריאה לחצו כאן].

[9] ראוי לציין לשם ההגינות, כי זה לא קו המחשבה המרכזי בהלכה היהודית. היהדות בהחלט מתירה כפייה גם על מי שלא שומר מצוות, ואינה זרה לקנאה דתית. ראו למשל את הרמב"ם, הלכות ממרים פרק ג': מי שאינו מודה בתורה שבעל פה אינו זקן ממרא האמור בתורה, אלא הרי זה בכלל האפיקורוסין ומיתתו ביד כל אדם. מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה מורידין אותו ולא מעלין והרי הוא כשאר כל האפיקורוסין והאומרין אין תורה מן השמים והמוסרין והמומרין, שכל אלו אינם בכלל ישראל ואין צריך לא לעדים ולא התראה ולא דיינים אלא כל ההורג אחד מהן עשה מצוה גדולה והסיר המכשול. כלומר, אדם אשר כופר בתורה שבעל פה, לפחות לפי הרמב"ם, ראוי ומוצדק להרגו. האם יש לעצב את "המדינה היהודית" ברוח זו?

[10] מיכאל אברהם ״על זהות יהודית בזמננו ובכלל״ הרב מיכאל אברהם (2014). לקריאה לחצו כאן.

[11] ניתן לומר כי כיהודי הוא מצווה לשמור על מצוות התורה, אולם גם אם אינו עושה זאת, הוא עדיין יהודי.

[12] ניסים סופר ״ישראל לא המציאה את עקרון השבות״ הארץ (30.10.2018). לקריאה לחצו כאן.