מאז מותו של אהוביה סנדק ב-21.12.2020, החלו כבר שני פרויקטים להנצחתו. הראשון הינו בית כנסת וכן כרם על שמו בהתנחלות כוכב השחר, אשר ממומן בצורה של מימון המונים. גם נפתלי בנט תרם לפרויקט הזה. הפרויקט השני הוא הקמה של מאחז בשם ״מעלה אהוביה״ שהוקם בסמוך למקום התאונה שבה נהרג אהוביה. הפלסטינים מן הכפרים הסמוכים, המעבדים את אדמתם בסמוך לשטח המאחז המתוכנן מחו על הקמתו של המאחז, אך ללא הועיל כמובן. ״מעלה אהוביה״ גם הוא אמור להיות ממומן על ידי הציבור, אך תוך גיוס כספים בפייבוקס באופן פרטי לגמרי. 

מעלה אהוביה הוא המאחז למעשה הכי חדש בשטחים כעת, וזו הזדמנות לראות כיצד מאחז מתהווה בזמן אמת מול העיניים של כולנו, ואף אחד לא עושה שום דבר כדי לעצור את זה. מהו בכלל מאחז? ראש מועצת דרום הר חברון בעבר, צביקי בר חי, אמר על המאחזים שמטרתם של המאחזים היא: ״ליצור גושי התיישבות, שיבטיחו ביטחון ביישובים… במצב של שתי נקודות התיישבות מרוחקות אשר יש ביניהן פיגועים — מקימים מאחז, וזה מאפשר שליטה… אם אני מקים יישוב שיושב על אמצע הדרך ושולט על הכביש, הצבא פחות מסתובב שם וזה תורם לביטחון. זו בדרך כלל המחשבה של הצבא מבלי שהוא אומר זאת״.

אדמות מדינה

למען הסר ספק, כל ההתנחלויות באשר הן אסורות על החוק הבינלאומי, שהרי החוק הבינלאומי אוסר על התיישבות קבע של הצד הכובש בשטח כבוש. אבל אם נתעלם מן החוק הבינלאומי לרגע, עדיין יש את החוק הישראלי. החוק הישראלי קובע שההתנחלויות הן חוקיות, כאשר הן עומדות בארבעה תנאים שנקבעו בזמנו בדו״ח של עו״ד טליה ששון, שהוא נייר עמדה שהוזמן בשעתו על ידי ראש הממשלה אריאל שרון, כדי לגבש מדינות בנוגע למאחזים הלא חוקיים. לפי הדו״ח של טליה ששון, כדי שהתנחלות תהיה חוקית, עליה לעמוד בארבעה תנאים: החלטת ממשלה להקמת ההתנחלות; הקמת ההתנחלות על אדמות מדינה. 

אדמות מדינה הן פרקטיקה שמדגימה את הציניות שמדינת ישראל עושה מן החוק הבינלאומי: כאשר צבא כובש שטח, מבחינת המשפט הבינלאומי, אסור לו לשנות את המצב הקיים מבחינה משפטית, ולכן הוא יורש את ההסדר המשפטי הקיים שם. לפני הכיבוש ב-1967, היה בשטחים את המשפט הירדני, אולם ירדן למעשה כבשה את השטח, ולכן לא שינתה את החוק הקיים, שהיה לפני כן המשפט הבריטי. עם זאת, גם המנדט הבריטי היה למעשה כיבוש, ולכן גם הוא לא שינה את החוק העות׳מני שהיה לפניו (מה היה לפני החוק העות׳מני? צבים כל הדרך למטה). בחוק העות׳מני לא היה רישום קרקעות מסודר כמו הטאבו של ימינו, אלא הסדר פרימיטיבי יותר. היו קרקעות שהיו מסודרות ומסווגות לפי התפקיד שלהן, אם היו בבעלות פרטית, שימוש ציבורי וכדומה. 

אחד מן הסיווגים של האדמות היה ״אדמות מאוות״, קרי אדמות מתות (קרקעות שאם תרנגול קורא מהן, לא שומעים אותו משום מבית, ורחוקות מרחק הליכה מסוים מבתים מיושבים). לפי המשפט העות׳מאני, אדם יכול לקנות חזקה בקרקע, על ידי כך שהוא מאבד אותה במשך שלוש שנים. משום כך, ואחרי בג״ץ דויקאת בסוף שנות ה-70 (בג״ץ אלון מורה), ישראל ניצלה את חוק הקרקעות העות'מאני, ותפסה קרקעות בטענה שלא עיבדו אותן ב-3 השנים האחרונות, ולכן אפשר להכריז עליהן כמה שמכונה אדמות מדינה. בשטחים אין מדינה רשמית, ולכן מדובר ליתר דיוק באדמות ציבוריות, קרי האדמות הללו מוקצות לצורך ציבורי. בפועל, האדמות הללו משמשות בלעדית להקמת התנחלויות: מבדיקה של שלום עכשיו, 99.76% מאדמות המדינה בפועל משמשות לבנייה בהתנחליות. 

קונץ-פטנט

מבחינה משפטית, מאחז הוא התנחלות שקמה בלי שום תכנון ובלי הכרה ממשלתית. התהליך הוא כמו שקרה במקרה של אהוביה כעת: מחליטה חבורה של יהודים לעלות על קרקע כלשהי בשטחים, ומתחילה ליישב אותה. זה כמו שעכשיו תלכו לחולות ליד ראשון לציון או חולון או אנערף מה, תתקעו שם קרוואן, תשימו גנרטור ותחליט שראס בן אמו אתם לא מתפנים. אם אתם בתוך הקו הירוק, יעיפו אתכם כמובן במהירות. אם אתם מחוץ לקו הירוק, אבל אתם ערבים, לכו קיבינימאט. יש אפילו סיכוי לא רע שיירו עליכם, כמו בחאן אל אחמר. אם אתם יהודים? אהלן וסהלן.

כאשר מוקם מאחז, למעשה כל עוד מדובר באדמות מדינה, המדינה בעצם לא עושה דבר: מדובר אמנם בפעילות שאינה חוקית, אולם בפועל, כפי שמצאה טליה ששון כבר לפני יותר מ-15 שנה, אין בעצם כלים לאכוף מעבר על חוקים ותקנות הנוגעים לבנייה בלתי חוקית בשטחים. האמת היא, שהממשלה גם לא ממש מתעניינת בלאכוף אותם, והרשויות המקומיות בשטחים, שממומנות בין היתר על ידי כספי המיסים שלנו, מסייעות למאחזים הללו על ידי העברות כספים עלומות. נכון שאם מדובר בקרקע פרטית, בתי המשפט בישראל יתערבו (כנראה) ויורו על פינוי המאחזים, אולם אם לא מדובר בגזל קרקעות ישיר, לא בית המשפט, לא הממשלה, ולא אף אחד יתערב בכך. רוצים לדעת איך נראים חיים ללא ייצוג פוליטי? תראו את החיים של הפלסטינים בשטחים ותבינו.