עמית סגל
עמית סגל. צילום: אריק סולטן

עמית סגל- ״סיפורה של הפוליטיקה הישראלית״| ביקורת שמאלנית

עמית סגל הוא כנראה העיתונאי המשפיע ביותר בישראל, או לפחות מועמד רציני לתואר הזה. בהצטרפות נסיבות שאינה מובנת מאליה, עמית סגל גם יודע לכתוב: בניגוד למה שאנשים אולי נוטים לחשוב, אין קשר הכרחי בין עיתונות טובה לבין כתיבה טובה; עבודתו של העיתונאי היא להביא סיפורים, ׳סקופים׳ שיהוו את התוכן והעניין לגוף התקשורת בו הוא עובד. עם זאת, פובליציסטים מובילים כמו נחום ברנע, נדב אייל, עמית סגל וכדומה, יודעים גם לארוז את החשיפות והמידע שהם מביאים, בסגנון כתיבה שגורם לקוראים שלהם לרצות להמשיך לקרוא את מה שיש להם לומר. בתור מי שעוקב באדיקות אחר הטורים של עמית סגל במוסף לשבת בידיעות אחרונות, אני נהנה למצוא שם לא רק דיווחים עטופים בפרשנות, אלא גם כתיבה קולחת ומבדרת, כזו שמתובלת בהמון פיקנטריה, חידודי לשון ואף סרקזם בהומור במידה שלא תבייש כותבים קומיים רבים.

היסטוריה, תיאוריות והסיפורים שביניהן

על רקע חיבתי לכתיבה סל סגל, ניגשתי לקרוא בספרו שיצא לאחרונה. הפורמט של כתיבת ספר מעצם טבעו מגביל עבור עיתונאי, המורגל במרדף אחר הבאת הסיפורים החמים לעיתון או למהדורת החדשות; בספר, אי אפשר להביא ידיעה חדשותית. מה כן אפשר? סיפורים צהבהבים שהיו ידועים על פי רוב רק ליוֹדְעֵי חֵן, והספר של עמית סגל גדוש בסיפורים קטנים שכאלה. בספר יש 12 פרקים, כאשר כל פרק מוקדש לדיון בהיבט אחר של ראשות הממשלה בישראל, אולם הספר גדוש לכל אורכו בסיפורים וציטוטים מעניינים בעניין ראשי הממשלה והפוליטיקאים של ישראל לדורותיה. כמעט כל עמוד בספר משובץ בסיפור משעשע ומעניין, הרבה מהם לא נתפסים. למשל, ידיעה אודות בכירים מממשלת מונגוליה שהגיעו לישראל ב-2004 כדי ללמוד אודות הרוטציה כפתרון לתיקו פוליטי בכנסת (עמוד 112); הראיון שביקש לערוך עמית סגל עם בנציון נתניהו (״אבא של״), אחרי שהכריח אותו לקרוא את הכתיבה ההיסטורית שלו בנושא האינקוויזיציה באורך 1,600 עמודים באנגלית, רק כדי שבנציון ימאן לפתוח לו את הדלת בסופו של דבר ולערוך את הראיון (עמוד 211); השיחה שניהל אריאל שרון עם ג'ורג' בוש באנגלית, בה אמר:

״הפלסטינים הם אנשים טובים וראויים למעט שתי מגרעות קטנות״. ואז רכן לעבר ראש לשכתו, דובי ויסגלס, ושאל: איך אומרים באנגלית ״רצחניים ובוגדים?״׳ (עמוד 182).

זה אפילו לא זעיר אנפין כמובן. הסיפורים הללו אמינים בעיני, משום שאת חלקם פשוט אי אפשר להמציא: מי יכול לבדות סיפור בו נפתלי בנט ניגש לעבור בדיקת פוליגרף בגלל הפרנויות של נתניהו (בעת היה ראש לשכתו של ביבי). מה מוזר הסיפור לפיו לאחר ששרון נבחר לראשות הממשלה, הוא הזמין אליו ללשכתו בקריה את ראובן ריבלין, כדי שיראה איך הוא ״יושב על הכיסא של בן גוריון״? (179).

לעומת זאת, כאשר סגל מציע ניתוחים ותובנות ביחס למציאות הפוליטית בישראל, ועובר מעובדות לתיאוריות, הדברים הופכים מורכבים יותר, בהתאם לאופיה החמקמק של הפוליטיקה הישראלית. למשל, בפרק על גולדה מאיר, כותב סגל:

״באפלוליות הקלפי, רוב השנים, נצביע בהתאם לשאלה אחת: כאשר הטלפון האדום יצלצל בשלוש בבוקר, למי הוא יצלצל?… החשש מהחיות הרעות בג'ונגל גובר על העניין בחשבונות החשמל והארנונה של הווילה״ (עמוד 51).

מנגד, בפרק לאחר מכן העוסק ברובו במנחם בגין, כותב סגל:

״רובנו לא יכולים לזכור את הרגע שבו גיבשנו את דעתנו הפוליטית, כי לרוב הוא לא התחולל בראש שלנו, אלא בבטן של אמא שלנו. רובנו נצביע כל חיינו לזרם הפוליטי שבו תמכו גם הורנו״ (עמוד 81).

כלומר, תחליט עמית, אנחנו מצביעים לפי בטחון או לפי זהות? מצד שני, בסופו של הפרק על נפתלי בנט, המתואר כמי ששבר את כל כללי המשחק הדמוקרטיים, מחלץ עצמו סגל מן הניסיון לתאר חוקיות בפוליטיקה הישראלית, באומרו מפורשות כי למעשה ״אין חוקים״: אם בנט נבחר לראשות הממשלה בניגוד לרצונו של 95% מן העם, על איזו חוקיות בכלל אפשר לדבר? 

הנמר הוורוד שבחדר

לאורך השנים ניטש ויכוח האם עמית סגל הוא שופר של נתניהו או שופר של בנט. מה שבטוח, הוא שעמית סגל הוא ימני, ומדבר על כך לא אחת. לכן בבואי לקרוא את הספר, מיהרתי לחפש איפה סגל כופה את תפיסת עולמו על הניתוח הפוליטי שלו. 

לפי סגל, הישראלי לא באמת מבטא את תחושותיו הכלכליות בהצבעה שלו בקלפי (עמוד 50), וניכר כי הקיטוב בעמדות כלכליות לא זולג לספרו. בכל הנוגע לעמדות ביטחוניות והשקפת עולם ביחס לשאלה הפלסטינית, סגל לכאורה שומר על ניטרליות יחסית לאורך הספר: הוא מכה על טבח כפר קאסם (102), מפרגן מאוד לפרס המנוח בפרק שהוקדש לו, ובכלל מעדיף על פניו לעסוק בפוליטיקה הפנימית מאשר מדיניות ביחס לפלסטינים. 

עם זאת, שני חריגים לכך לטעמי: הראשון הוא הביקורת הנוקבת מאוד כלפי אריאל שרון המנוח: ״הוא לא באמת ליכודניק״ (179), ״ויתר שרון על העול המציק של העקרונות״ (186) ובעיקרון מצייר אותו במילים קשות לאורכו של הפרק המוקדש לו. יתכן והתיאור הזה מוצדק, שרון באמת היה הכי רחוק שאפשר ממישהו שניתן לתאר כאדם תמים או ערכי, אולם בכל זאת, קשה שלא לראות קשר בין תיאורו של שרון בספר לבין העובדה שהוביל את ההתנתקות. 

החריג השני והחשוב יותר הוא בטענה לפיה אהוד ברק חיסל את השמאל, משום שהציע לערפאת הצעה שאי אפשר לסרב לה (עמוד 160), ומשסירב, חזר ברק מקמפ דיוויד ואמר שאין פרטנר. סגל מתאר את ההצעה כך: 92% מהשטחים, פינוי עשרות אלפי מתנחלים, ויתור על ריבונות ברובע המוסלמי ואף בהר הבית. בפועל, התיאור הזה מאוד לוקה בחסר ומטעה: הוא מתעלם מן התזזיתיות הרבה בעמדות ברק, ומן הזלזול שהפגין כלפי הפלסטינים. כמו כן, בקמפ דיוויד הציע ברק סיפוח של 11% מן השטחים וללא פיצוי, ולא 8% כפי שתיאר. בנוסף, ביחס לשכונות הערביות במזרח העיר ולהר הבית, הריבונות הייתה אמורה להישאר ישראלית, אלא שרק תינתן לפלסטינים סמכויות מוגבלות ביחס אליהן. כלומר, סגל לא מדייק כלל ביחס להצעה הישראלית בקמפ דיוויד, ומתעלם מחוסר הנכונות של ברק למשא ומתן אמיתי, ומכך שלא הציע כל פיצוי על סיפוח שטחים. 

לסיכום: תשובות גדולות לא תמצאו שם, אולם חובבי פוליטיקה ימצאו עניין רב בספר, בעיקר על שלל סיפורי הרקע ואנקדוטות משעשעות במיוחד ששווה להכיר. בנוסף, הספר עצמו כתוב בצורה קולחת ומעוררת עניין.

פוסטים נוספים

ביבי נוני

תיק 2000 אינו תיק פשוט להרשעה. ״ישראל היום״ – הפרת אמונים חמורה יותר

בשבוע שעבר שודר פרק מיוחד של תוכנית המקור, עם ההקלטות המלאות מהחדר הסודי שאכלס בו-זמנית שניים מהאנשים השפלים ביותר בישראל, בנימין נתניהו וארנון (נוני) מוזס,

המשך קריאה
ודעם

למה הצבעתי לרשימה המשותפת

יוצר אינו ידוע, כאמור בסעיף 27א לחוק זכויות יוצרים בבחירות שהתקיימו השבוע מעריכים כי 20,000 יהודים הצביעו לרשימה המשותפת. אני אחד מהם, ואני רוצה להסביר

המשך קריאה
לקריאה נוספת

בא לכם להגיב?