בתגובה לחקירה של מדינת ישראל בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, החליטו במועצת יש״ע לפרסם מסמך הסברה, שנועד להגן על עמדת ישראל ביחס להתנחלויות במישור ההסברה הבינלאומית. המסמך מחולק ל-6  טיעונים, אשר לתפיסת מועצת יש״ע נועדו להסביר את המדיניות הישראלית ביחס לפלסטינים. עברתי על המסמך הזה, ואיך נאמר, אם אלו הטיעונים, אפשר לסגור את הבאסטה. אסקור כעת את הטיעונים המובאים במסמך, כדי שתבינו על מה אני מדבר.

״הצדקה דרך המשפט הבינלאומי״

הטיעון הראשון במסמך של מועצת יש״ע, אומר שבכלל לא מדובר בשטחים כבושים. מדובר באזכור של הטיעון הקלאסי של הימין, אותו כיניתי בעבר תזת סן רמו, טיעון המקודם על ידי המשפטן, פרופ׳ יוג׳ין קונטרוביץ׳, ועליו מועצת יש״ע עטו כמוצאי שלל רב. במסמך הטענות של מועצת יש״ע, נכתב כי ״המנדט לפלסטין״, ניתן לבריטים על ידי חבר הלאומים בוועידת סן רמו בשנת 1920, והוא ניתן על כל ארץ ישראל (לרבות העבר המזרחי של הירדן), מתוך הכרה בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. בהמשך המסמך של מועצת יש״ע, נכתב כי:

Only the Jewish Nation received assurances and an international declaration to establish a State between the Mediterranean and the Jordan

כלומר, במועצת יש״ע פירשו את המילים ״בית לאומי״ מהצהרת בלפור (שהיא המקור לניסוח בהחלטה בסן רמו) כמדינה. מדובר בפרשנות מטעה, שהרי בית לאומי הוא לאו דווקא מדינה. אבל ניחא. במסמך אפילו לא טרחו לנסח את מלוא הטיעון, ופשוט אמרו בפשטות כי מאז שהמנדט ניתן לעם היהודי, ולא לשום עם אחר:

Events and diplomatic initiatives since then have never altered the basic facts.

כפי שציינתי בעבר, הטיעון הזה נשען על כמה הנחות תמוהות: ראשית, מי אמר שלחבר הלאומים הייתה סמכות להחליט מה שהחליט. שנית, המנדט לא ניתן ליהודים בהליך מוסכם ומסודר על ידי הבריטים, אלא הם פשוט נטשו את ארץ ישראל. מעבר לכך, גם אם נניח והוקמה מדינה יהודית בסן רמו, העיקרון של אוטי פוסידטיס יוריס (עליו נשען הטיעון המורחב), קובע כי המדינה ממשיכה בגבולותיה כל עוד לא הוחלט אחרת, עם זאת, החלטה 181 של העצרת הכללית של האו״ם, החליפה את המצב המשפטי והגבולות שהיו בתקופת המנדט (לרוב, הטיעון של הימין הוא שהיות והערבים לא קיבלו את ההחלטה, אזי אינה תקפה. לפי ההיגיון הזה, אפשר לטעון כי כאשר ניתן פסק דין, אם אחד הצדדים לא מקבל את פסק הדין, אזי כאילו לא ניתן פסק דין כלל. כלומר, קשקוש בלבוש). כמו כן, החלטה 194 של האו״ם, שניתנה אחרי מלחמת העצמאות, הביאה לוועדת פיוס, ולקביעת גבולות מדינת ישראל בסוף עד מה שנקרא הקו הירוק. 

עוד נטען בפרק 1, כי בהחלטה 242 של מועצת הביטחון של האו״ם, שניתנה לאחר מלחמת ששת הימים: 

The 1967 United Nations Resolution 242 did not mandate Israel’s withdrawal from all territories liberated in 1967; rather it referred to only some of the territory and thus, Israel’s obligations to withdraw were completely fulfilled by its 1979 withdrawal from the Sinai Peninsula.

כלומר, אומצה פרשנות לפיה על ישראל לסגת מ״שטחים״ שנכבשו, ולא מכל השטחים. אולם פרשנות זו כמובן מאד מתחכמת, ואין נחשבת לפרשנות הרווחת להחלטה זו, שהרי במבוא להחלטה נכתב כי ״אין לרכוש שטחים במלחמה״. אפשר אף לציין את החלטה 2334 של מועצת הביטחון של האו״ם שניתנה בשנים האחרונות, שקבעה במפורש את אי חוקיותן של ההתנחלויות.

הקרקעות ביהודה ושומרון

בפרק הזה טוענים במועצת יש״ע, כי ההתנחלויות נבנו בצורה חוקית, היות והן נבנו בהתאם לדינים ששררו בשטח בעת השטחים ״שוחררו ב-1967" (במסמך נכתב liberated. הם לא מפסיקים עם ההומור שם במועצת יש״ע). המתנחלים טוענים כי היות והתנחלויות מאז בג״ץ אלון מורה נבנו על קרקע פרטית בהתאם לשיטה המשפטית הקיימת של ״אדמות מאוות״, אזי אין כאן גזל אדמות וכדומה. אדמות מאוות, הן אדמות שלא עובדו כך וכך שנים, על ידי איש, ולכן הן לא שייכות לאף אחד, וניתן להעביר אותן לטובת המדינה כאדמות מדינה. עם זאת, כמובן שהטיעון הזה מתעלם מהציניות הגדולה שבה הוא נטען: ישראל הגיעה לפלסטינים ב-1967, נעמדה להם על הראש, מנעה מהם חופש באלף דרכים, ולא אפשרה להם בכלל להתפתח כלכלית ובכלל להגיע למצב שיוכלו לעבד את האדמות או את האיזור. מעבר לכך, גם אם נניח ולא הופקעו קרקעות בבעלות פלסטינית פרטית (מה שכמובן לא נכון), עדיין אי אפשר לטעון שהאדמות האלה לא שייכות לאף עם, ולכן פשוט ניתן לקחת אותן. 

בנוסף, כאמור לעיל, המשפט הבינלאומי קובע נחרצות שכוח כובש לא יכול להקים מבני קבע שלא למטרות ביטחוניות, אז קשה להבין למה בכלל להשתמש בטיעון הזה, כאשר עוסקים בסוגיה של משפט בינלאומי. 

״יהודה ושומרון – הארץ המובטחת״

אין דרך אחרת לומר זאת: במסמך שבו מתיימרת מועצת יש״ע לסנגר על זכותה המשפטית ביהודה ושומרון, בחרו לספר את סיפורו של אברהם אבינו ויציאת מצרים. כן, זה פחות או יותר הטיעון. אלוהים הבטיח לנו את הארץ, והיא שלנו. אין לי בעיה עם הטיעון הזה, רק בתנאי אחד: תביאו תצהיר חתום מאומת על ידי נוטריון, שבו אלוהים אכן מכיר בהתחייבות הזאת. אם אלוהים קיים, אין סיבה שלא לדרוש זאת כתנאי.

״למען ביטחון ישראל: מדינת ישראל לפני מלחמת ששת הימים״

את הפרק הזה הקדישו במועצת יש״ע להיסטוריה קרובה יותר. במסמך מתואר כי לפני 1967, חיה ישראל תחת איום הפדאיון הערבי, ולאחר מכן תחת איום הטרור של אש״פ, שקם ממש לפני מלחמת ששת הימים. לפי מועצת יש״ע, לאחר כיבוש יהודה ושומרון, הפכה ישראל לבטוחה יותר, היות והגבול שלה זז מזרחה, וכך חיה בביטחון יחסי מבחינת איומי טרור פלסטיני, עד לתקופת האינתיפאדה, אוסלו, ואז האינתיפאדה השנייה. במסמך מובאים תימוכין לכך שהפלסטינים על פניו מבינים רק טרור: מאזכרים את העלייה בטרור בתקופת אוסלו ולפני חומת מגן, וכן שההתנתקות הולידה את טרור הטילים על הדרום. כמו כן, נטען במסמך כי המאבק בטרור הפך את צה״ל למומחה עולמי במלחמה בטרור. 

בכך הימין ממשיך עם עיוות ההיסטוריה, בכך שהוא מתעלם מנקודות חשובות. ראשית, הסכמי אוסלו הביאו בסופו של דבר להישגים רבים עבור מדינת ישראל, כגון שיתוף הפעולה הביטחוני עם הרש״פ, הסכם השלום עם ירדן, המסחר הכלכלי עם הרשות ועוד. לגבי ההתנתקות, כמובן שהטילים החלו עוד לפני ההתנתקות, וממילא ההתנתקות נועדה לעצור את התהליך המדיני בישראל לפלסטינים, לא לקדם אותו. בנוסף, מבחינה עובדתית, בעשר השנים שלאחר ההתנתקות, נהרגו פחות ישראלים מטרור שמקורו בעזה מאשר בחמש השנים שהיו לפניו. 

מעבר לכך, יש כאן שוב ניסיון לקבע את חוסר היכולת להגיע להסכמות עם הפלסטינים כחוק טבע, כאשר בסאבטקסט בעצם אומרים שהערבים הם אינם בני אדם במלוא מובן המילה, ולא ניתן להגיע איתם לשלום כמו עם בני אדם רגילים. בפועל, הסכם אוסלו לא כשלו עקב חוקי טבע, אלא משום קיצוניים משני הצדדים שכאילו תיאמו ביניהם לטרפד את ההסכמים, משום שכל אחד מהם סומך על האל שלו, שבסוף יביא אותו לניצחון. הכיבוש לא נעשה מטעמי ביטחון, אלא מטעמים משיחיים, והביטחון הוא הצדקה שקרית לכך, עוד שימוש בזוי שעושה הציונות הדתית בתורה. 

ואתם יודעים מה? גם אם הכל נכון, ובאמת הערבים מבינים רק כוח, ואין ברירה אלא לכבוש אותם, עדיין הכיבוש אינו מוצדק. מדוע? משום שאינו מידתי. אי אפשר לכלוא שישה מיליון איש, כעונש קולקטיבי על כך שחלק קטן מהם פונה לטרור אלים. העובדה שהתרגלנו לכך, לא הופכת זאת למוצדק בשום צורה. 

השלום הכלכלי

פרקים 5 ו-6 למסמך דומים במהותם, ובעצם אומרים כי הכיבוש הישראלי הוא בכלל טוב לפלסטינים. כלומר, נכון, לקחנו להם את זכויות האזרח, את הזהות, חופש התנועה וכדומה, אבל מצבם הכלכלי טוב משל ערבים אחרים, אז הם בכלל צריכים להגיד לנו תודה. טיעוני כיבוש שכאלה הינם כל כך חסרי מודעות, שלמעשה אין טעם להתייחס אליהם ברצינות, ומזכירים את ״הכיבוש הנאור״ של ג׳וזף קונרד בלב המאפליה (מלך בלגיה בסוף המאה ה-19, לאופולד השני, הצדיק את הכיבוש הבלגי בקונגו למשל על ידי ״לפתוח בפני התרבות את המקום היחיד בעולמנו שאליו לא חדרה הנצרות״).

בקליפת אגוז, הטיעון הזה מסמל את הביקורת על המסמך של מועצת יש״ע, והנראטיב הימני בכללותו ביחס לכיבוש. הימין המתנחלי רוצה לומר, תראו אני צודק, ולכן אני לא מעוניין לנהל דיון על המצב. הנה ההצדקות שלי לפניכם: תקבלו אותן, לא תקבלו אותן, בסוף זה לא משנה, כי אלוהים שלח אותנו לכאן.