בפרק הראשון של הסדרה ״שנאת מוות״ החדשה שעלתה בהוט, נשאל מנכ״ל ארגון ״אם תרצו״, מתן פלג, על תוצאות מחקריו של פרופ׳ סמי סמוחה, חתן פרס ישראל לסוציולוגיה וחוקר של יחסי יהודים־ערבים בישראל. 

באותה סצנה נשאל את פלג לדעתו על ממצאי המחקר של סמוחה, לפיהם יש הקצנה בשיח הגזעני כלפי ערביי ישראל. פלג נכנס רגע לגוגל, ומוצא שסמוחה חבר במועצה הציבורית של ארגון ״בצלם״. פלג מטיח את הממצאים במראיין, ואומר (מצטט מהזיכרון): ״הנה, מה אתה מצפה שהמחקרים שלו יגידו? אחד כזה, שנמצא לצד בצלם, תמיד יטה את המחקרים שלו לכיוונים אנטי-ציוניים. אני לא המצאתי שהוא תומך בבצלם. אלו עובדות״.

גמגוגיה

לפי מתן פלג ודומיו, התוכן של הדברים בכלל לא משנה, אלא רק מי אומר אותם. ואם מי שאומר אותם הוא שמאלני, אז הם אוטומטית פסולים. החשיבה הזאת, מייצגת את הפוליטיקאים מן הימין בישראל, ואת המסר שהם מנסים להנחיל מטה לקהל שלהם: להתעלם בכלל מן המסר, ולהתמקד רק במי שמעביר את המסר (מה שמכונה בלוגיקה כשל אד-הומנים: בעצם הטיעון הוא שגוי רק בגלל מי שאומר אותו. כמובן שמדובר בכשל לוגי, שהרי טיעון תקף הוא עצמאי ללא קשר לדובר).

כמה בעיות חברתיות נוצרות מן ההתגוננות בשיטה הזאת של הפוליטיקה-ההתנגדותית. ראשית, מדובר ב-Whataboutism קלאסי: כלומר, מוטחת במישהו טענה, ובמקום להשיב על הטענה, הוא פשוט שואל ״אבל מה עם זה ועם זה…״ (חלופה עברית נפלאה למונח הזה היא ״גמגוגיה״).

למשל, נניח ואני אומר: ״נתניהו הוא מושחת, הוא קיבל שוחד בדמות סיקור תקשורתי משאול אלוביץ׳ ונתן הטבות בסכום של שני מיליארד שקל לבזק בתמורה״. ואתם תאמרו לי בתשובה: ״אולמרט היה מושחת וברק הכי מושחת״. עכשיו תהיו כנים עם עצמכם, ותשאלו את עצמכם אם לא שמעתם את הטיעונים הללו בעבר.

הבעיה עם הטיעונים הללו, הוא שהם מניחים שכל הפעולות השגויות, בעצם שגויות מוסרית באותה רמה (כלומר, לטעון למשל שחשבון הדולרים של רבין והשוחד של נתניהו בתיק 1000 הם אותו דבר, משום ששני המקרים מהווים עבירה על החוק). בעצם, הטיעונים הללו מעקרים כל ביקורת, משום שאף אחד לא מושלם, ואם אף אחד לא מושלם, אז מה זה משנה אם אני לא בסדר. בעצם, הטיעונים הללו פוגעים בתקינות השלטונית במובן מסוים, שהרי מותר להיות לא בסדר, שהרי יש דוגמאות לעוד אנשים שגם הם לא בסדר.