אני מת על דוקו מכל הסוגים. אני אוהב במיוחד את הפרויקטים התיעודיים המוצלחים מאד המשודרים בתאגיד השידור הציבורי, כגון הסדרה “לבנון” המדהימה, הסרט שכיכב בדוקאביב
המדינה סוערת בעקבות הטרגדיה של איציק סעידיאן, שבחר להצית עצמו במשרדי אגף השיקום, אחרי שהרגיש שמערכת הטיפול והשיקום של משרד הביטחון הכזיבה אותו בתור אדם
הסקרים של הימים האחרונים מנבאים מחזה סוריאליסטי: מפלגת כחול לבן עשויה להגיע לשישה מנדטים בבחירות. קשה לתפוס את הנתון הזה: הרי כחול לבן גם אכלה
אחת המילים השנואות בשיח הישראלי היא ״אפרטהייד״. אותו משטר מושמץ שהחיל חוק שונה על אוכלוסיות באותו שטח בהתאם למוצאם האתני. בשיח הפוליטי בישראל, מהימין הקשה
במרץ 2019, החייל א׳ היה בפעילות מבצעית בגזרת גוש עציון בגדה המערבית. א׳ הוצב בעמדת פילבוקס בסמוך לצומת הכניסה לבית לחם עם כביש 60, לא
אומרים שההבדל האידיאולוגי בין שמאל לימין, נובע מן התפיסה הפרטית שלנו לגבי טבע האדם. למשל, מי שנהוג לומר עליו שהוא ימני, הוא כזה משום שהוא
אני זוכר כי בשיעורי משפט חוקתי ומשפט מנהלי באוניברסיטה, למדתי שהבחירות לפרלמנט במדינה דמוקרטית-ליברלית-מודרנית, מבטאות את רצון הבוחר ומקדשות אותו. אין דרישה שנבחרי הציבור יהיו
בימים אלו מסרבת לדעוך המחאה העוצמתית בארה״ב, אשר ניצתה עקב הריגתו של צעיר אפרו-אמריקאי בשם ג׳ורג׳ פלויד על ידי שוטר במינאפוליס. בסגנונו ״המאחד״ כרגיל, אמר
נתניהו מכהן ברציפות כראש ממשלה מאז שנת 2009. מדוע דחוף לו כל כך לספח דווקא עכשיו? נתניהו היה שמח שתחשבו שזה משום שהוא מודאג שטראמפ
בימים שלאחר הבחירות, עוד בטרם הספיקה לשקוע צחנת הבחירות, החלו חברי סיעת כחול לבן בכנסת לעמול על יוזמה מקורית: קידום תיקון לחוק יסוד הממשלה, שימנע