איזו הסתה מופנית כנגד השמאל?
מהו ספין תקשורתי, ״סחריר״ בעברית? הספין מטרתו להסיט את המבט והמיקוד לעבר תמונה מסוימת של עובדות, וזאת על מנת למנוע תשומת לב מנושא אחר. דוגמאות לספינים לא חסר: אם למשל פוליטיקאי מואשם בתקשורת בשחיתות ואין לו טענות טובות כנגד ההאשמות, למה שלא יבחר להטיל ספק בגוף המדווח? אם צובעים את הדיווח העיתונאי בגוונים פוליטיים, אזי הספקנות כלפי הדיווח גוברת עקב כך, ומתמקדים במדווח ובמניעיו במקום בתוכן הדיווח.
השיח הפוליטי רווי בהסחות דעת, ספינים, סחרירים והטעיות למיניהן. בדרך כלל הספינים הם קצרי מועד, ומשך חייהם הציבורי הוא ימים או שבועות. לעומת זאת, ישנם ספינים אשר מלווים שיח חברתי לשנים ארוכות, ומטרתם להציב נראטיב חלופי ארוך טווח. הבלוג הזה כולו יעסוק בספינים ארוכי הטווח, אשר אני סבור שנרקמו על ידי פוליטיקאים ציניים מן הימין במטרה למנוע מעובדות חשובות את תשומת הלב הראויה להן.
ידע זה כוח, אבל עם כוח גדול באה אחריות גדולה
אנחנו נמצאים בעידן המידע, אבל הצפת השיח בכמויות של מידע דווקא רידדו את הדיון החברתי במקום לחדד אותו. הצפת המידע גורמת לאמת להתערבב בתוך בליל של פרסומים מוטים, ספינים ושקרים בוטים, כך שלפעמים אי אפשר לדעת מה נכון וממה יש להתרחק. בעידן הפופוליזם הפורח בחסות השיח ברשתות חברתיות, נדמה כי את מקומה של השאיפה לאמת בשיח הציבורי, החליף הרגש והשיוך הפוליטי.
בעידן של פוסט-אמת, נזנחה האשליה לפיה אנשים מעצבים את השקפת עולמם מבחינה פוליטית וחברתית בהתאם למה שהם תופסים כאמת עובדתית. במקום זאת, חלחלה ההבנה לפיה אנשים מעדיפים ״אמת״, רק כאשר היא נוחה עם תפיסתם הפוליטית, גם כאשר די ברור שזו עוצבה תפיסה זו בהתאם לאינטרסים אנוכיים.
בעידן של פוסט-אמת, גם יצרני התוכן והחדשות מניחים בציניות רבה, כי הקהל לא מחפש את האמת, אלא מעדיף את מה שמאשש את תחושותיו האישיות. אנשים הפוחדים מזרים ומשינויים, מעדיפים להאמין לקולות אשר מצדיקים את הפחדים שלהם, מאשר לקולות אשר מפריכים אותם, גם אם האחרונים חמושים בעובדות ונתונים קרים.
פוליטיקאים תמיד ניווטו בין אמת לבדיה, ובהתאם הציבור מנגד לרוב העדיף להאמין במה שנוח לו להאמין, אולם בעידן הרשתות החברתיות, ירדה קרנם של מתווכי ידע מסורתיים כמו עיתונות מאוזנת ואמינה, הגבולות בין בדיה לאמת נעלמו, ואיתם גם הבושה הנלווית לפרסום שלילי, שהרי תמיד אפשר להטיל ספק בגוף המדווח.
טמטום המוני
על אף האופטימיות אשר עשויה הייתה להתעורר מן המושג "חוכמת ההמונים", הרשתות החברתיות, אינן חושפות את המשתמשים לעולם של מידע חדש ומגוון. במקום זאת, הן דווקא יצרו עבור המשתמשים "תיבת תהודה אישית", קרי עולם וירטואלי פרטי, אשר מנסה ללמוד את העדפותיהם ודעותיהם של הגולשים בדיוק גבוה ככל הניתן, ועל ידי כך להציג עבורם רק מידע אשר יאשש את מה שהאמינו בו מלכתחילה. עם הופעת עידן הפוסט-אמת, נראה כי המרחק בין ימין לבין שמאל גדל, והנכונות לשמוע ולהבין את האחר קטנה ככל שהזמן עובר.
במדינת ישראל, בה האתגרים הפוליטיים לעולם לא נגמרים, שיתוף פעולה ואחדות העם נראים כמו חלום רחוק על זמנים אחרים. ההנחה היא ששימוש מטעה בעובדות ונתונים משמשים ככלי להתקפה רבתי על השמאל והליברליזם בישראל, וזאת על ידי הנהגה פופוליסטית, צינית וחסרת אמות מידה כלשהן. ערכים ליברלים הולכים ומאבדים מיוקרתם, מה שעשוי להביא להשלכות חמורות על חייהם של הפרטים בכל הדמוקרטיות ליברליות, וביתר שאת במדינת ישראל.
נדמה שעד כה, במירוץ בין פופוליזם לליברליזם, הפופוליזם מוביל ובגדול. הרשתות החברתיות העניקו לכל דעה ולכל עמדה, מטופשת והזויה ככל שתהיה, תהודה ציבורית המעניקה לה מעין ״תוקף עובדתי״, ובדרך החלישו את העיתונות החדשותית וקירבו אותה אל סופה הבלתי נמנע שיגיע יום אחד, לא רחוק מהיום.
פוסט-אמת, ספינים, הסחות דעת. כל אלו דרדרו את רמתו של השיח הציבורי. הטענה שלי היא שעמדות המזוהות עם שמאל או ליברליזם הן אלו שהפכו לקליע ברק לכל מיני האשמות, שנועדו ליצור סדר חברתי חדש: בשנת 1989, פרסם חוקר בשם פרנסיס פוקויאמה מאמר בשם ״קץ ההיסטוריה והאדם האחרון״ (מאמר אשר עובד לספר משפיע בשלב מאוחר יותר). מאמר זה היכה גלים, ונתפס כבמבשר בשורה ובעל ערך אנליטי. מה שפוקויאמה טען במאמרו, הוא כי משנראה שהקומוניזם קורס (כתב את מאמרו בעקבות הודעתו של נשיא רוסיה דאז גורבצ׳וב לחדול מהתערבות במדינות מזרח אירופה, ובכך לשחרר אותן מכיבוש סובייטי), אין עוד מתחרות לדמוקרטיה הליברלית, והיא למעשה פסגת האבולוציה הרעיונית של החברות האנושיות.
התחזית של פוקויאמה ייצגה גישה מודרניסטית לפיה הליברליזם הוא למעשה בלתי נמנע. ממרחק השנים, ניתן כמעט לגחך על האופטימיות (או פסימיות, תלוי בהשקפת עולמכם האישית) של הנחות אלו. כיום נדמה כי הקערה התהפכה על פיה לחלוטין, והתחזיות נראות קודרות עבור הליברליזם והדמוקרטיות הליברליות באשר הן.
קרב מאסף
בימינו אלו, השמאל הליברלי וערכים ליברליים נמצאים תחת מתקפה רבתי במדינות מערביות רבות, בשיח הרווי פופוליזם ודמגוגיה. העיתונאי והסופר נדב איל מתאר בספרו ״המרד נגד הגלובליזציה״ את החזרה לערכים פונדמנטליסטים ושמרנים כתופעה עולמית. כך היא בחירתו של טראמפ לנשיאות ארה״ב, הצבעתו של העם הבריטי במשאל עם על היפרדות מן האיחוד האירופי (״הברקזיט״), בחירתו של ז׳איר בולסונרו לנשיאות ברזיל למרות שתומך רעיונית בחזרה למשטר הצבאי, איסלאמופוביה ועליית תפיסות ניאו-נאציות מחד ופנייה לטרור איסלאמי-פונדמנטליסטי מאידך. את האחריות שאפיינה בעבר את מנהיגי העולם כלפי האנושות, החליפו הפופוליזם ותיעוב כלפי ערכים ליברלים, המהווים מרד כלפי הסדר הישן.[i]
אחת מהנחות המוצא של בלוג זה, היא שגם בישראל ערכי הליברליזם נמצאים תחת מתקפה, ובמתקפה זו נעשה שימוש נרחב במידע מוטה ודמגוגי במעטה של חתירה להעמקה של הזהות הלאומית היהודית. דברי חכמים בנחת נשמעים, אבל היום נשמעים בעיקר אלו שצועקים חזק יותר. לפיכך, אבקש להביא את העמדה השמאל-ליברלית ככל שהיא נוגעת למדינת ישראל, עבור אלו המעוניינים לשמוע גם את הצד השני ולא רק את עצמם, וכן עבור אלו הרואים עצמם שייכים לשמאל הליברלי, ומבקשים לחדד נקודות מסוימות, ואולי להתווכח איתי בדרך. יצוין כי הבלוג הוא אינו פתרון לוויכוחים הפורצים במעין ״פרלמנטים עממיים״, כמו אלו המתכנסים לא אחת בקיוסקים שכונתיים וכדומה. על כך אמר הסופר והמחזאי אוסקר ויילד: ״יש להימנע מוויכוחים. הם תמיד המוניים ולעתים משכנעים״.
[i] נדב איל ״המרד נגד הגלובליזציה״ הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד (2018).
פוסטים נוספים
הגבלה של פסילת חוקים ופסילת חוקי יסוד
בהצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 105) (הוראות לעניין הוועדה לבחירת שופטים), מוצע להוסיף סעיף 15א שייכתב כך: מי שבידו סמכות שפיטה על פי דין,
פסילתה של המשותפת, משמע פסילתם של ערביי ישראל
אורלי לוי בראיון לפני הבחירות. צילום מתוך ה-Youtube של התאגיד ביום שישי קיבלה אורלי לוי ריאון מפנק במוסף לשבת של ידיעות אחרונות, ובו קיבלה הזדמנות
לקריאה נוספת
הגבלה של פסילת חוקים ופסילת חוקי יסודבהצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 105) (הוראות לעניין הוועדה לבחירת שופטים), מוצע להוסיף סעיף 15א שייכתב כך: מי שבידו סמכות שפיטה על פי דין, לרבות בית המשפט העליון בשבתו …
פסילתה של המשותפת, משמע פסילתם של ערביי ישראלאורלי לוי בראיון לפני הבחירות. צילום מתוך ה-Youtube של התאגיד ביום שישי קיבלה אורלי לוי ריאון מפנק במוסף לשבת של ידיעות אחרונות, ובו קיבלה הזדמנות להציג את ״האמת שלה״ ביחס …