גם באירופה יש אסלאם, והנה גם שם יש טרור

כל מיני טענות לפיהן אסלאם מביא לטרור, או ערבים שווה טרור, הן פשטניות, דמגוגיות ומטעות, שהרי התמונה הרבה יותר מורכבת: גם אם יש מובאות בקוראן הקוראות להרוג בכופרים וביהודים, עדיין הדבר לא מונע ממוסלמים רבים להיות שוחרי שלום. באופן דומה, הפרשנות הקתולית לחובות הדתיות של החלות על קהל הנוצרים שלהן, הביאה לעידן של אלף שנים של חושך ואימה באירופה, המכונה "ימי הביניים" או למסעות הצלב הרצחניים. כיום, כמובן, החברות במדינות הנוצריות נראות אחרת לגמרי. מעבר לכך, ישנן כמובן מדינות אסלאמיות שאין בהן טרור ויש בהן אפילו חיים די סבבה.

רוצה לומר, זה לא האסלאם או הנצרות אשר מביאות לאלימות, אלא אנשים אלימים אשר עושים שימוש בדת כחותמת גומי של סמכות, הם אלו שמביאים לאלימות וטרור. בדיוק כפי שנעשה בהיקפים עצומים באירופה בימי הביניים, וכמו שפונדמנטליסטים מכל הדתות עשויים לעשות ועושים כיום. האסלאם, כמו כל דת, היא מה שהאליטה החברתית בחברה מסוימת עושה ממנו בזמן נתון: קודם מחליטים על הפעולה הרצויה לאליטה, ולאחר מכן מפרשים את הציווי הכתוב בכתבים הדתיים בהתאם.[4]. בחברה חזקה עם מעמד ביניים איתן ויציב, לא היה סיכוי שתכתיבים דתיים ינהלו את סדר היום, ולכן יש לשאוף דווקא לשיפור חייהם של הפלסטינים, ולא לנסות לשבור את רוחם בסולם התעללויות אינסופי של סנקציות ביטחוניות.

אבל הנה נתנו להם את עזה ורק טרור יצא מזה

טיעון נוסף המועלה כנגד הסדרים טריטוריאליים הוא כמובן ההתנתקות מרצועת עזה ב-2005, שהרי מאז ועד היום, התבסס ארגון הטרור חמאס ברצועת עזה, והקים דה פקטו מדינת טרור בצלמו ובדמותו, שם התושבים מהווים בני ערובה אשר נדונו לעוני וחיי דלות עלובים מאין כמותם. מאז ההתנתקות, התגבר ירי תלול-מסלול לעבר ישראל, והפך למעשה לשגרת חייהם של תושבי עוטף עזה והערים הסמוכות בצפון הנגב.

עם זאת, יש להדגיש כי ההתנקות אינה יכולה להוות טיעון נגד הסדר עם הפלסטינים, שהרי ההתנקות נעשתה כמהלך חד-צדדי, ללא כל הסדר. לפיכך, לא ניתן היה לצפות לדבר מן הצד הפלסטיני, שהרי לא ניתנה כל התחייבות מצד הרשות הפלסטינית, וחמאס ממילא אינו מוכן להכיר בישראל. ההתנתקות פגעה בסיכויי השלום, בכך שהיא תרמה לביסוס חמאס ברצועה והעמקת הקרע בין הארגונים. יתרה מכך, ראש הממשלה אריאל שרון, שיזם את תוכנית ההתנקות, עשה זאת בדיוק על מנת למנוע התפתחות של התהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים, וכדי ״לאפסן אותו בפורמלין״.

הפלטסינים הם אלימים, ולא ויתרו על זכות השיבה

הטענה כאן היא לא שמדינת ישראל אשמה והפלסטינים נקיים מאשמה. ממש לא: הרטוריקה בתקשורת הפלסטינית ובדרשות המסגדים מלאה בשנאה, באנטישמיות ובבורות, אולם המסרים הללו משגשגים הודות להיעלמותה של התקווה לשינוי במצב, והאטימות שמגלה ישראל כלפיהם. אחת הראיות התומכת בטענה זו, היא העובדה שבשטחי יהודה ושומרון המצב הכלכלי מניח את הדעת באופן יחסי, מה שתורם לשקט הביטחוני ממנו נהנית ישראל מכיוון הגדה המערבית.גם הפוליטיקאי הניצי, נפתלי בנט, מודה כי מלבד יוצאים מן הכלל, פלסטינים המחזיקים באישורי עבודה אינם מעורבים בטרור.

כמו כן, הפלסטינים מעולם לא הביעו נכונות לוותר על זכות השיבה בפומבי. אולם בתמונת ראי לכך, ישראל לא הביעה נכונות לחזור לקווי 1967. אלו דברים שצריכים להיפתר בשיתוף פעולה ומו"מ, אולם ויתורים פומביים שכאלה, בטרם ניתן משהו בתמורה, הם צעד פוליטי שנתפס כחולשה, הן אצל הפלסטינים והן אצל ישראל.

אבל צריך להמשיך לחתור בכיוון: כאשר ישראל מסרבת לקיים משא ומתן עם הפלסטינים על מדינה משלהם, לכוחות היוניים בחברה הפלסטינית אין דלק להמשיך ולהילחם על עמדותיהם, והכוחות החשוכים משגשגים ומתבססים בלבבות הפלסטיניים. עובדה זו מרחיקה עוד יותר את הסיכוי לשלום בין העמים. מה גם, שאל מול אותם כוחות חשוכים פונדמנטליסטים בהנהגה הפלסטינית, קיימת תמונת ראי בדמות הנהגת הימין הקיצוני בישראל.

העובדה שהפלסטינים לא ויתרו על זכות השיבה, לא אומרת שהדבר אינו אפשרי: קשה לצפות שהם יוותרו על זכות השיבה ללא משא ומתן. הסדר הוא הפוך: קודם מגעים לשלום, ואחר כך יבוא, אולי, הוויתור על זכות השיבה.

המחירים הפוליטיים של אבו מאזן כמבקש שלום, הרבה יותר יקרים מאשר מקביליו הישראלים. עם זאת, הוא ממשיך לבקש שלום, ולמרות התדרדרות היחסים הדיפלומטיים של ישראל והפלסטיניים לשפל שלפני תקופת אוסלו, הציג אבו מאזן תוכנית לשלום במועצת הביטחון של האו״ם. 

מדובר באומץ פוליטי אמיתי מצדו, שהרי עשה זאת למרות העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, למרות תנופת הפיתוח בהתנחלויות, המשך הסגר על עזה, ושורה של צעדים חד צדדים מצד ישראל והתעלמות מצד ארה״ב.

אז מה עושים?

קודם כל, צריך לחתור לשלום: הטענה של השמאל הליברלי, בפראפרזה על דבריו של דוד בן גוריון ז"ל, היא שלא חשוב מה יאמרו הפלסטינים, אלא חשוב מה יעשו היהודים. נכון, בחברה הפלסטינית קיים הנראטיב השולל את זכותה של ישראל להתקיים, בכל פיסת אדמה בין הירדן לים ולא רק בשטחים הכבושים. אולם מנגד קיים צד פרגמטי המכיר בישראל כעובדה קיימת, ומחפש לחיות את חייו כאינדיבידואל הדואג לאיכות חייו וחייה של משפחתו.

ראוי לחדד את ההבדל בין השקפת השמאל הליברלי לבין הימין השמרני ביחס לפתרון המצב: אם הטענה היא שאין מקום לחתור להסכם קבע עם הפלסטינים מטעמים ביטחוניים בלבד, אזי מדובר על ויכוח טקטי בלבד בדרך ליעד של עתיד טוב יותר, ובמצב כזה, יש מקום להידברות בין שמאל וימין על עתידה של מדינת ישראל. נכון, יתכן כי  גם אם תקום הנהגה ישראלית אמיצה ונכונה לשלום, אין בהכרח הדבר אומר כי בשלה הנכונות הפלסטינית להסכם קבע (את האמת יש לומר, והאמת היא שזכות השיבה במובן המלא שלה, עדיין מהווה תפיסה חזקה בנראטיב הפלסטיני, וכן הנראטיב הפלסטיני הרווח דוחה את אפשרות קיומה של מדינה יהודית).

אבל כל זה לא אומר, שלא צריך לנסות לחתור לפתרון מדיני, או לפחות להכיר בכך שזה אמור להיות היעד הסופי שלנו כמדינה ריבונית, דמוקרטית וליברלית: שאיפה שלא לשלוט על עם אחר רק משום הצדקות תאוקרטיות.

[1] איתי בלומנטל "סקר ענק בדק: מי העם הכי אנטישמי בעולם?" ynet (13.5.2014). לקריאה לחצו כאן. המקור לנתונים מהאתר של הליגה נגד השמצה נמצא כאן.

[2] ירון אברהם "השואה- כי היהודים עסקו בכספים" Mako (1.5.2018). לקריאה לחצו כאן.

[3] מאמר מערכת מאת אתר MEMRI, המכון לחקר תקשורת ומזרח תיכון: "סדרה חדשה של ספרי ילדים מטעם הפת"ח מהללת מחבלים כאבו ג'יהאד ודלאל אל-מוגרבי" (12.10.2018). לקריאה לחצו כאן.

[4] יובל נח הררי, 21 מחשבות על המאה ה-21, עמ' 133, הוצאת כנרת-זמורה-ביתן-דביר (2018).