H1 ו-H2

חברון חולקה בהסכם חברון בין נתניהו וערפאת ב-1997, לשני חלקים: חלק אחד מכונה H1, והסטטוס שם הוא משהו כמו שטחי A הרגילים לאחר אוסלו, כלומר שטח כביכול בשליטת הרשות, ובשטח הזה מתגוררים כמאתיים אלף תושבים (ובאופן רשמי לפחות, הכניסה ליהודים אליו אסורה).

שטח H-2 הוא שטח בו מתגוררים 30,000 פלסטינים ו-800 יהודים, אולם השטח בשליטה צבאית מלאה לחלוטין של צה״ל, עם נוכחות של בערך 700 חיילים באיזור. רחובות רבים סגורים בפני תנועת כלי רכב פלסטיניים, וחלק מן הרחובות סגורים בכלל לנוכחות פלסטיניים, גם בהליכה רגלית. היות וחלק מן הרחובות נטושים לחלוטין, בעצם אין סיבה לאף אחד (ערבי) להיות שם, מלבד המשפחה או שתיים שפשוט לא עזבו את אותן סמטאות, לכן יש סמטאות שרק לבני מספר מצומצם של משפחות מותר להתהלך בהן, מבלי להביא מבקרים לעולם כמובן.

למעלה מעשרת אלפים איש עזבו את מרכז חברון, כי זה פשוט לא חיים נורמליים בשום צורה. מי שנשאר שם, עושה זאת כי הוא מאד עני ברוב המקרים, והוא לא רוצה לוותר על הדבר היחיד שיש לו, שהוא הבית המסכן שיש לו בשטח (שטח שאט אט הופך יותר ויותר יהודי). מספר קטן של משפחות פלסטיניות גרות שם מתוך עיקרון, וסובלות מהצקות של המתנחלים, שמתעמרים בהם, מקללים אותם, זורקים להם זבל וטיטולים מלאי צואה על הבית (ולכן הן מתקינות כלובים על המרפסות שלהן).

גאולה משיחית בכסות ביטחונית

למה הסיור של שוברים שתיקה כה חשוב? היות והוא מדגים ומוכיח כי הכיבוש וההחזקה של מדינת ישראל בשטחים, לא נעשים מתוך צורך בטחוני, אלא מתוך תפיסה של תחילת הגאולה של העם היהודי (והמנחלים אפילו צעקו על קבוצת הסיור שאנחנו הורסים את התחלת הגאולה).

מאז ומתמיד, וביתר שאת מאז אוסלו, אז החלו לדון ברצינות בפינוי תמורת שטחים, אנשי גוש אמונים התנגדו לאוסלו מנימוקים בטחוניים. בפועל, נעשה כאן שימוש ציני בטענות ביטחוניות חשובות, על מנת לשרת מטרה אמורפית אשר חלק גדול מן העם אינו שותף לה ואינו מאמין בה.

חלק מן המתנגדים לאוסלו בזמן אמת אכן התנגדו להסכמים מטעמים ביטחוניים, אולם רבים מן המתנגדים התנגדו אז, וטוענים גם היום, כי הציווי האלוהי לארץ ישראל השלמה הוא אשר מנחה אותם בתפיסתם המדינית.