תשובת השמאל, כידוע לרובכם, היא היומרה הגדולה שלי להביא במקום אחד את ההסברים הכי מנומקים, ממצים ומקיפים, לשאלות הקשות המועלות נגד השמאל בספרה הציבורית. היופי הוא, שאין הכרח שאני תמיד יהיה זה שנותן את התשובות. שוחחתי השבוע עם שקד מורג, מנכ״ל תנועת שלום עכשיו, כדי לשמוע את ״תשובת השמאל״ שלה, לשאלות על המדינה, השלום והחיים.

מורג, בת 35, גדלה ביישוב רמות השבים. בצבא שירתה בחיל האוויר. לדבריה, במהלך לימודיה לתואר ראשון באוניברסיטה העברית, ״נדבקה בחיידק הפוליטי״: ״למדתי באוניברסיטה העברית לתואר ראשון בפילוסופיה וקוגניציה (שזה תואר מדהים ומעניין ממש!). במסגרת לימודי התואר, עשיתי מלגה בעמותה שפעלה בירושלים בשם מהפך תע'ייר (Mahapach-taghir) שזו עמותה יהודית-ערבית-פמיניסטית, שעושה מגוון פעילויות חברתיות בירושלים. לפני זה, אמנם הייתה לי תודעה מסוימת שאני שמאל והייתי בתנועת נוער וכאלה, אבל לא הייתה לי תפיסת עולם פוליטית עמוקה ומגובשת. במהפך-תע׳ייר, אחרי שנחשפתי מקרוב לפערים בין יהודים לערבים, למתחים, לקונפליקטים, עברתי איזה מהפך תודעתי והפכתי חיה פוליטית באמת״. 

איך התחלת במעורבות פוליטית?

״אחרי התואר התחלתי להיות פעילה בסניף הירושלמי של מרצ. הייתי אחראית על ניהול השטח של מרצ באיזור ירושלים בבחירות ב-2013. לאחר הפעילות שלי בסניף המקומי בעיר, ח״כ מיכל רוזין שנכנסה לכנסת וראתה את הפעילות שלי בסניף ירושלים, בחרה בי לשמחתי להיות עוזרת פרלמנטרית שלה. לאחר התקופה שלי עם מיכל רוזין, עבדתי כמ״מ מזכ״ל תחת מוסי רז, שהיה אז מזכ״ל מרצ. כשמוסי רז נכנס לכנסת לאחר התפטרותה של זהבה גלאון, שימשתי תקופה מסוימת כמזכ״ל התנועה בפועל. בינתיים, אחרי שאבי בוסקילה עזב את שלום עכשיו ורץ לראשות מרצ, הייתה תקופה של בערך חצי שנה שלשלום עכשיו לא היה מנכ״ל. לאחר הפריימריז למרצ, התמניתי לתפקיד בשלום עכשיו״. 

היום, יותר מתמיד

איך את רואה את הרלוונטיות של שלום עכשיו בשנים האחרונות?  שלום עכשיו היא תנועה שעצם קיומה מהווה סדין אדום לחלקים משמעותיים בחברה הישראלית. איך אפשר לקדם סדר יום פוליטי, כשלא מעט אנשים פשוט פוסלים אותך על הסף?

״קודם כל אני לא חושבת שרוב האנשים פוסלים את שלום עכשיו על הסף. אני חווה את שלום עכשיו כתנועה יחסית מקובלת. גם באווירת הדה-לגיטימציה לשמאל ולארגוני זכויות אדם, שלום עכשיו נחשבת עדיין ללגיטימית ותקפה: מצטטים אותנו בתקשורת, אנחנו מוזמנים להרצאות וכדומה.זה נכון שיש גילויי איבה כלפי שלום עכשיו ברשתות חברתיות, אבל יש גם הרבה מאד גילויי תמיכה ושיתוף של קמפיינים. למשל, הסרט שיצרנו לרגל 40 שנה להסכם השלום עם מצרים היה ויראלי, מאד וזכה למעל מיליון צפיות.

מעבר לכך, אני גדלתי בעולם שבו שלום הוא ערך. כלומר, בין אם שלום הוא בר השגה ובין אם לאו, אני גדלתי בעולם שבו ״תפיסת הטוב״, היא הסכם שלום בין ישראל לבין העם הפלסטיני, ולפחות תיאורטית יש לשאוף אליו. עד לפני כמה שנים, השאיפה לשלום נתפסה כדבר רצוי, ממלכתי, פטריוטי אפילו. נראה כי עם השנים, הציבור התרחק מן האידיאל הזה.

בעיני, אחד התפקידים של ״שלום עכשיו״, היא בדיוק בשביל זה: לנסות להחזיר את השלום ללגיטימיות בתוך השיח. הדרך להשיג זאת מבחינת שלום עכשיו הוא חיבור לציבור, בין השאר על ידי פעילות שטח: משמרות מחאה, הפגנות, הקמת תאי סטודנטים באוניברסיטה, פעילות הסברתית מסוגים שונים, מיזמים של הנגשת מידע לציבור (כמו ״חזון״ שהוא מיזם של הכשרת מרצים בנושא פתרון שתי המדינות). לפעמים אלו גם דברים שמגיעים מהפעילים: אחד הפעילים של שלום עכשיו, העלה רעיון של הקמת אתר אינטרנט שירכז חומרי לימוד חינוכיים, לטובת מורים שרוצים להעביר שיעורים על השלום.

הנגשת המידע היא חשובה, אבל החדרת הלגיטימיות של השלום לשיח היא חשובה עוד יותר. אנחנו מדברים עם אנשים צעירים ושואלים אותם מה דעתם על שלום ופתרון שתי המדינות. לפעמים אומרים לנו בתשובה: ״מה? אבל אמרו לנו שאין פרטנר״, או שיש כאלה שאומרים שהם רואים עצמם כשמאלנים, אבל לא מספיק מבינים את ההיסטוריה של הסכסוך כדי לענות, ותשובות דומות המעידות על חוסר בטחון להילחם על העמדה הזאת. נהייתה איזו תחושה בדור הצעיר, שכדי להיות בעד השלום, אתה חייב להיות מאד מלומד. למה? משום שזו כבר לא העמדה המובנת מאליה. מעבר לכך לא מעט קולות בימין צועקים בכזה בטחון, שזה נוטע חוסר בטחון באחרים. אני מאמינה ששלום עכשיו יכולה להחזיר את השלום לזרם המרכזי בשיח״.