דיון בנטישת תורת השלבים הפלסטינית

מבחינה היסטורית, ספרו של אריאלי מציג ניתוח מרתק. קראתי בהנאה רבה את התיאורים ההיסטוריים הרבים והמפורטים שתוארו בספר, והבנתי כמה למרות שכביכול הכרתי את מרבית האירועים המתוארים בו, למעשה ידעתי בעיקר את הקווים הכלליים שלהם, ובעצם לא הייתי מודע לפרטים ולניואנסים הקטנים, בהם ניתן להבחין רק אם מתעמקים באמת בסיפור. כאשר יורדים לרזולוציה קטנה ומפורטת כפי שעשה אריאלי, מבינים כיצד ומדוע חלק מן הפרטים הושמטו לאורך השנים, על מנת ליצור מיתוסים ונראטיב סדור ונקי ביחס למציאות שלנו היום, ומבינים מדוע המיתוסים הללו אינם מספרים את הסיפור כולו. בפרט יש לציין בהקשר זה את הפרק במיתוס ״המעטים מול רבים״ שהיה במלחמת העצמאות, בו אריאלי מנתח בדקדוק גורמים אובייקטיביים שהביאו לניצחון העבריים על הערבים, וכן את הפרק המוקדש לדיון בנסיבות עזיבתם של ערביי ישראל במלחמת העצמאות. 

לכן, ״בדיוק ככה קרה?״ תורם לשיח בהבאת הפרטים הללו ביחס לשאלות ורלוונטיות רבות, אולם זו רק תרומה אחת. תרומתו הנוספת והעיקרית בעיני של אריאלי לשיח (לא רק בספר דנן, היות והדברים הובאו בצורה כזאת או אחרת גם בחיבורים נוספים שלו) בשני נושאים עיקריים: הראשון הוא דיון בטענה לפיה הפלסטינים לא נטשו את ״תורת השלבים״, והשני הוא בניפוץ מיתוסים ביחס לסרבנות הפלסטינית במו״מ (על כך בהמשך).

הטענה בדבר תורת השלבים, מתייחסת לאסטרטגיה אותה ניסח אש״ף בשנות ה-70 (לאחר ויכוחים פנימיים רבים), לפיה הוסכם מצד ההנהגה הפלסטינית לנטוש זמנית את גישת ״הכל או כלום״ ביחס לאדמת פלסטין (קרי כל שטח א״י), ולעבור לגישה לפיה אפשר להסתפק כעת בשחרור זמני של רק חלק מאדמות פלסטין, ולאחר מכן, מתוך אותן אדמות, להמשיך ולנהל מאבק מזוין על יתר השטח. הימין הישראלי, ובראשם בנימין נתניהו (לסירוגין), טוען כי הפלסטינים לא נטשו, ולעולם לא ינטשו תורה זו, וכל הסכם שייחתם עם הפלסטינים רק מקדם אותם לקראת השגת היעד האמיתי והסמוי שלהם, קרי שחרור כל פלסטין והשמדת מדינת ישראל. אריאלי מביא קריאה אלטרנטיבית למציאות, ומראה התפתחות של תפיסות פרגמטיות בהנהגה הפלסטינית, ממנה הימין בוחר להתעלם בשיטתיות (אם כי אריאלי התעלם, מסיבה שאינה מובנת לי, מהתבטאויות מפורשות של ההנהגה הפלסטינית, ובפרט של יאסר ערפאת, לפיהן ההסכמים של הרש״פ הם אכן חלק מיישום תוכנית השלבים, וכי מבחינת ערפאת, הסכמי אוסלו הם כמו הסכם חודייבה, עליהם חתם הנביא מוחמד מתוך כוונה להפר. עם זאת, התבטאויות כאלה לא נשמעו על ידי אבו מאזן, שאין ספק לגביו כי הביא בתקופתו להתפתחות קרדינלית נוספת במתינות הפלסטינית). 

אריאלי אף מצייר נרטיב מפתיע נגדי, לפיו דווקא ישראל היא זו שמיישמת את תוכנית השלבים שלה, ומביא ראיות לכך שמדינת ישראל חותרת מאז הקמתה ועד ימינו לשלוט מדינית על כל שטח ארץ ישראל המנדטורית. כמו כן, אריאלי רומז (בעמ׳ 191) כי לטעון שהפלסטינים זוממים בסתר להשמיד את ישראל גם כשמציאות מראה אחרת, היא למעשה עלילה שאין בה אלא גזענות מן הסוג הקמאי והמסוכן שיש. טענה כזאת משמעותה שמיליוני ערבים זוממים בו זמנית ״לזרוק את היהודים לים״, והסוד הזה נשאר בתוכם בקנאות.  

המו״מ הישראלי-פלסטיני בפסגת קמפ-דייויד

תרומה מכרעת נוספת של ד״ר אריאלי לשיח, היא בהבאת ניתוח אשר מפרק את המיתוס הוותיק סביב הסכמי קמפ-דייויד, לפיו ״ברק נתן להם הכל״, ואילו הפלסטינים נותרו בסירובם לשלום (אגב, אם לא נטשו את תוכנית השלבים, למה להם שלא להסכים להצעת ברק?). הנראטיב הישראלי סביב המו״מ בפסגת קמפ-דיוויד בין ברק לעראפת (בתיווך נשיא ארה״ב דאז, ביל קלינטון), התקבע כך: ברק נתן לפלסטינים הצעה מרחיקת לכת, עם למעלה מ-90% מהשטחים בריבונות פלסטינית מלאה. הפלסטינים דחו את ההצעה, אמר שהפלסטינים ״לא פרטנר״, וברק מהשמאל, אז דעתו בנושא קובעת (בבחינת טענת מיגו). לפי שר החוץ, שלמה בן עמי, קלינטון גער בפלסטינים על כך שהם מנהלים מו״מ בחוסר תום לב. מאוחר יותר, ברק כתב במאמר משותף עם ההיסטוריון בני מוריס, כי: 

״הסיפור האמיתי של קמפ דיוויד היה, שבפעם הראשונה בדברי ימי הסכסוך, הניח נשיא אמריקאי הצעה על השולחן, המבוססת על החלטת מועצת הביטחון 242 ו-338, קרובה מאוד לתביעות הפלסטיניות, וערפאת סירב לקבל אותה אפילו כבסיס למשא ומתן״

בפועל, מדובר בתיאור חד צדדי של הדברים, תיאור שמשמיט הרבה פרטים שיוצרים תמונה מורכבת, אולי מורכבת מדי להדיוטות בנושא ההיסטוריה של הסכסוך, המעדיפים סיפור ״נקי״ יותר, המתומצת לכמה אקסיומות. המו״מ שנוהל על ידי ממשלת ברק היה בעייתי מאד. כפי שאמר יוסי גינוסר למשל, ״לא נהגנו בפלסטינים בהגינות… הדרישה לסיפוח ישראלי הרתיעה את הפלסטינים עד כדי הפחדתם״. ברק אפילו לא נכון היה להתחייב על כך שתקום מדינה פלסטינית. עם זאת, יועציו התריעו בפניו השכם והערב, כי אין טעם אפילו לצאת לקמפ-דיוויד, היות והפערים בין הצדדים גדולים, שהרי הפלסטינים דורשים מדינה בקווי 1967, ולכל היותר יסכימו לתיקוני גבולות לצרכי ביטחון, אפשרות לשמירה על הגושים, וזאת בכפוף לפיצוי שטחים ביחס של אחד לאחד. לגבי ירושלים, שהיא סוגיית ליבה חשובה במיוחד לפלסטינים (יותר מהפליטים למשל), הפלסטינים לא זזו מעמדתם: שכונות ערביות יהיו בריבונות פלסטינית, יהודיות בריבונות ישראלית (לרבות השכונות היהודיות מעבר לקו הירוק). המסקנה המתבקשת מן הניתוח של אריאלי, הוא שברק פשוט העריך שהוא חכם יותר מן הפלסטינים, ויצליח ״להשיג יותר״ במו״מ, לכן הגיע במצב שלא היה נכון לעשות את הצעדים המתבקשים לשלום. 

הייתי מוסיף רק חידוד אחד לפרק המעולה של אריאלי: המציאות היא שרבים נוטים להתעלם מן העובדה כי גם לאחר שברק אמר כי ״אין פרטנר״ (אם כי, דבריו המלאים היו ״אין פרטנר בעת הזו״, כלומר, היה פתח מסוים להמשך) השיחות המשיכו בטאבה, למרות שהחלה האינתיפאדה ה-2. ממשלת ברק נפלה, ושרון הודיע שלא יחדש את השיחות, אולם לפי סאיב עריקאת, במאמר שפרסם אז, לקמפ דיוויד היה סיכוי, אלא שנדרש עוד זמן למיצוי המו״מ, זמן שלא ניתן אז מכורח הנסיבות. 

ביקורת קטנה וסיכום

בפרק הלפני אחרון בספר, דן שאול אריאלי במיתוס לפיו ״ההתנחלויות מונעות את פתרון שתי המדינות״. לפי הנתונים, מעבר לקו הירוק חיים בערך 700,000 ישראלים. עם זאת, טוען אריאלי שעדיין, אם נגיע לגשר של פינוי התנחלויות, נוכל לחצות אותו. מדוע? היות ולפי הנוסחה שתתגבש כנראה בעת הסכם עם הפלסטינים, צפויים חלק גדול מן המתנחלים להישאר בביתם, והם יסופחו לישראל (בעיקר תושביהם של שכונות יהודיות במזרח ירושלים, גוש עציון, מעלה אדומים, בית״ר עילית, מודיעין עילית וכדומה). ההתנחלויות שכן יפונו, יהיו ברובן מבודדות, ומתוכן, רוב המתנחלים יסכימו לקבל כנראה פיצוי תמורת פינוי, במקום להיאבק על אדמתם בשיניים. 

כדי לתמוך בתזה שלו, נעזר אריאלי בשלל נתונים ומחקרים, כגון ניתוח סוציולוגי של אוכלוסיית המתנחלים, ניתוח התעסוקה בשטחים, ניתוח מגמות עדכניות וכדומה. עם זאת, ברקע נותרה שאלה שלא קיבלה בעיני מענה ישיר: איך יתמודדו עם פינוי של עשרות אלפי ישראלים (לפחות) שיתבצרו בתוך הבתים שלהם בו זמנית? איך יתמודדו עם קמפיינים של רבנים מסיתים, טקסי פולסא דנורא, מגאפונים עם מסיתים וכדומה. כלומר, הניתוח מאד אקדמי, אנליטי, חכם, אבל כפי שאנו יודעים, המציאות לא תמיד מתיישרת עם ניתוחים כאלה, חכמים ככל שיהיו. הביקורת הזאת, תקפה גם לחלקים נוספים בספר. עם זאת, יש לציין כי כמובן שאריאלי מודע לכך, והדבר לא מעקר את תכלית הספר כמובן: המיתוסים הרי נשענים על גרעין של אמת, אולם הנפח שהם קיבלו, גורם לכך שהם הודפים כמעט באלימות כל טיעון המנסה לערער על תקפותם. כאן גדולתו של הספר, בכך שהוא מציע קול אחר, אלטרנטיבי, קוהרנטי ולא מתחמק (וכך אף כתוב במפורש בעמוד 423 בספר).

כמו את הבלוג שלי (רק במספרים גדולים יותר כמובן), אולי קצת ימנים כן יקראו את הספר הטוב והחשוב הזה, אבל רוב האנשים שירצו לקרוא בו יהיו להערכתי אנשי שמאל, כך שהקריאה תהיה עבורם בבחינת ״לשכנע את המשוכנעים״. עם זאת, מדובר בספר מצוין, מעניין, מרתק, שיעשיר אתכם ויוסיף לכם דעת ובינה.