סילוואן

ההתעללות של מדינת ישראל כלפי הערבים במזרח ירושלים

רובנו מכירים היטב את הסיפור הכללי של השטחים הכבושים, עם ההתנחלויות, המחסומים, מעצרי הלילה, הדיכוי והגזענות של המערכת. אולם בעוד ההתנחלויות מוקמות ברובן בשטח אשר מבחינה משפטית עדיין חלים בו יחדיו החוק הירדני, הבריטי והעות'מאני אך לא הישראלי (לפחות לא באופן רשמי), קיימות בישראל גם כמה התנחלויות אשר נחשבות כחלק מן השטח המוניציפלי של עיריית ירושלים.

הסיפור של ההתנחלויות במזרח ירושלים מורכב מאד, עמוס בנתונים ובשכבות מרובות של משפט, היסטוריה מדיניות משתנה ותהליכים חברתיים, אולם בסופו של השורה התחתונה די פשוטה: מערכת שלמה של דיכוי שנועדה להוציא פלסטינים מביתם ויישוב אוכלוסייה יהודית במקומם, מתוך מטרה למנוע את הסיכוי העתידי להסדר מדיני הכולל פינוי של מזרח ירושלים. סיור חדש שמקדמת תנועת שלום עכשיו במזרח ירושלים, מדגים באופן בלתי אמצעי את הדיכוי, הגזל והעוול הגדול. הסיור אף נוגע בנושאים אקטואליים לגמרי, אך מן הסוג שפחות מסוקר במהדורות הראשיות של החדשות: פינוי של מספר משפחות פלסטיניות מביתן בסילוואן, המתוכנן בחלון זמן שייפתח בשבוע הבא.

חגית עפרן משלום עכשיו
חגית עפרן משלום עכשיו מסבירה לקהל.

השכונות היהודיות במזרח ירושלים

הסוג הראשון של ההתנחלויות במזרח ירושלים הוא השכונות היהודיות שהוקמו מעבר לקו הירוק, כמו הגבעה הצרפתית, גבעת המבתר, פסגת זאב, גילה וכדומה. ההתנחלויות הללו הוקמו בשיטה של הפקעה לצורכי ציבור, כאשר הצורך הציבורי בהן מעולם לא הוצג. ראש עיריית ירושלים בעבר, טדי קולק אמר על הפקעות אלו כי: ״יש לבנות את ירושלים בצורה שלא ניתן יהיה לחלקה שוב. בלי הפקעת אדמות לא היו יושבים היום עשרות אלפי יהודים בשכונות החדשות״.

כאשר מגיעים לשטח מזרח העיר, אין שום סימן שמסמן חציה של הקו הירוק, וזה לא במקרה: ירושלמים לא יבחינו מתי הם בשטח מדינת ישראל המוכר על ידי המשפט הבינלאומי, ומתי הם חוצים את הכביש לשטח שנכבש במלחמת ששת הימים. מדובר בהמשך למאמצים שעושה מדינת ישראל כדי למחוק את הזכר לנוכחות הערבית שהייתה בארץ ישראל לפני 48׳ (אתם יודעים, כדי להגיד אחרי זה שאין דבר כזה עם פלסטיני). 

הטרילמה של ערביי מזרח העיר

ערביי מזרח העיר הם אמנם חלק מירושלים המוניציפלית, אולם מעשית מדובר בעולמות נפרדים. העירייה משקיעה רק שבריר מן התקציבים שלה לתושבי מזרח ירושלים, וזאת למרות שמבחינה חוקית הם תושבי העיר לכל דבר, ומהווים בערך 30% מתושבי העיר, קרי בין שלוש-מאות לשלוש-מאות וחמישים אלף איש. תושבי מזרח ירושלים מופלים בתשתיות, השקעה בחינוך, ביטחון וכדומה.

בטן אל-ווהא
בטן אלהווא בסילוואן

מעבר לכך, הצפיפות במזרח ירושלים גדולה מאד (30% מן המשפחות הפלסטיניות במזרח ירושלים גרות בבית שבו גרות שבע נפשות ומעלה). בעוד שהממשלה יזמה התחלות בנייה של למעלה מחמישים אלף דירות ליהודים במזרח ירושלים מאז כיבוש העיר, רק 600 דירות תוכננו לתושבים הערבים. מבחינה טכנית, בפני הפלסטינים קיימת אפשרות לנסות להוציא היתרי בנייה בעצמם, אולם מדובר בהליכים מאד יקרים, ומעשית אין לכך כדאיות. דו״ח של עמותת ״עיר עמים״ ו״במקום״ מסביר בדיוק כיצד מכשילים את הפלסטינים מתכנון בנייה במזרח ירושלים

משום כך, הסיפור הקלאסי של ערבי המתגורר במזרח העיר, הוא לבחור בין שלוש ברירות אכזריות: הראשונה, לעזוב את העיר ולהתגורר בגדה. אם יעשו כך ערביי מזרח העיר, תוך מספר שנים בודדות, לפי הפרשנות לחוק הכניסה לישראל, הם יאבדו את מעמד תושבות הקבע שלהם במדינת ישראל, אותו קיבלו תושבי מזרח העיר לאחר הכיבוש וסיפוח העיר בשנת 1967 (ראו גם בג״ץ 88/282 מובראק עוואד נ׳ יצחק שמיר שניתן על ידי אהרון ברק, ומהווה את הבסיס למדיניות משרד הפנים). עשרות אלפים איבדו כך את מעמד תושבות הקבע שלהם, וכך איבדו את החופש להיכנס ולנוע בתוך ישראל. האפשרות השנייה היא לחיות חיי צפיפות קשים, ולקוות שיום אחד אולי יהיה הסכם שלום וחייהם ישתפרו. לא אפשרות קורצת במיוחד גם היא. 

האפשרות השלישית העומדת בפני תושבי מזרח העיר, היא לבנות מבנים ללא היתר. שלטון הימין מאד שמח על כך, שהרי באופן הזה ניתן להוציא צווי הריסה למבנים, להרוס אותם, וכך אולי יעזבו את האיזור, ומדינת ישראל תוכל לשמור על יחס ״היהודים-ערבים״ בירושלים. בשנת 2020, תשבור כנראה המדינה את מספר הבתים שהיא הורסת בשנה במזרח ירושלים.

חשוב להבין ש-90% מן השטחים המוחזקים על ידי ערבים במזרח ירושלים אינם מוסדרים על ידי מרשם מקרקעין כלשהו. כלומר, הם אמנם בעלים בקרקע, אך היות ואין מרשם מוסדר, מדובר בבעלות מוחלשת, שזה אחד הדברים שפוגעים ביכולת להוצאת היתר לבנייה. כתוצאה מכך, ערביי מזרח ירושלים לא תמיד מדווחים על מכירה של הנכס, לא משלמים מיסים כדבעי (מה שפוגע בהכנסות העירייה. ההערכות מדברות על מאות מילוני שקלים בשנה) ולא מקבלים שירותים מוניציפליים. משום כך, משפחות פלסטיניות מעדיפות לא פעם פשוט למכור את הנכסים שלהם ליהודים ולעזוב.

נחלת שמעון
נחלת שמעון בשייח׳ ג׳ראח

הסוג השני של ההתנחלויות

ההתנחלויות היהודיות במזרח ירושלים הן עוד "כסף קטן" יחסית מבחינת הצרה שהן גורמות. ההנחה שאם וכאשר יהיה הסכם שלום עם הפלסטינים, חלק ניכר מן השכונות היהודיות, ובפרט ״שכונות הבריח״ (השכונות הסמוכות להר הצופים), שכונת רמות ושכונת גילה יישארו בידי ישראל, ועדיין את מרבית מזרח ירושלים ניתן יהיה לנתק מירושלים היהודית, היות ודה פקטו גם ההפרדה בשטח נשמרה במידה רבה: מי שיתהלך בשכונות הללו יראה את ההזנחה, את הניתוק ואת ההבדלים בין מזרח למערב. אפילו מערכת האוטובוסים של מזרח העיר נפרדת (תושבי מזרח העיר נוסעים באוטובוסים בצבע לבן עם פסים ירוקים). נכון להיום, השכונות הערביות של ירושלים, לטוב ולרע, נפרדות מן העיר היהודית.

אולם הסוג השני של ההתנחלויות, מבקש לשנות בדיוק את זה. מדובר בפרקטיקה של בניית בתים ליהודים בתוך השכונות הערביות, כאשר המטרה היא באמת לסכל ולהכשיל כל אפשרות לחלוקת ירושלים בעתיד, על ידי יצירת ״ערבוב״ חזק בין חלקיה של העיר. מדובר אמנם בתהליך ארוך והדרגתי מאד, אולם כידוע ״עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה״. 

כיצד זה נעשה? כידוע, במלחמת העצמאות ב-1948, ערבים רבים בארץ ישראל עזבו או הועזבו מביתם (מה שמכונה בפיהם ״הנכבה״), והבתים שהותירו מאחור נותרו נטושים. מדינת ישראל קבעה בחוק נכסי נפקדים, כי אותם ערבים איבדו את זכותם בקרקע בשל כך, והנכסים הועברו לחזקת המדינה. עם זאת, לפני הקמת המדינה, היו גם יהודים במזרח ירושלים שעזבו או הועזבו מביתם. לאחר הקמתה, מדינת ישראל העניקה לאותם יהודים כפיצוי נכס חלופי בתוך הקו הירוק, אולם מבחינה חוקית, הם לא איבדו את זכותם לבעלות בקרקע.

סילוואן והנוף להר הבית
הנוף הנשקף מבטן אלהווא בסילוואן

ירדן, ששלטה בשטח מזרח ירושלים, לא הפקיעה מאותם יהודים את הבעלות בנכסים (בניגוד למדינת ישראל על ידי חוק נכסי נפקדים), אלא העבירה את הנכסים לניהולו של גוף מיוחד בשם ״הממונה הירדני על שטחי אויב״. לאחר מכן, בירדן בחרו לשכן בבתים הללו פלסטינים בהסדר של דיירות מוגנת. כאמור, בתום מלחמת ששת הימים הוחל המשפט הישראלי על מזרח ירושלים, בתוקף צו שהוצא לפי סעיף 11ב לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948. מעט לאחר מכן, נחקק בכנסת חוק בשם חוק הסדרי משפט ומנהל, שנועד להסדיר נושאים שונים הנוגעים למעמד המשפטי של נכסים שהיו תחת החוק הירדני, ועברו להיות תחת החוק הישראלי לאחר סיפוח מזרח העיר.

בחוק הסדרי משפט ומנהל נקבע בסעיף 5, כי אותם נכסים שהוקנו לממונה הירדני על רכוש האויב, יועברו כעת לניהולו של האפוטרופוס הכללי בישראל. חלק מאותם פלסטינים המשיכו להתגורר בבתים הללו שהיו בבעלות יהודית בעבר, אך בהסדר של דיירות מוגנת (חלק לא קיבלו דיירות מוגנת, ועל כך בהמשך). כך למעשה נוצרו שני מסלולים: יהודים יכולים להחזיר את הרכוש שהיה להם במזרח העיר לפני 1948 על בסיס חוק הסדרי מנהל (אם כי מעשית, החוק חל על כל הגדה, לא רק על מזרח ירושלים), ולמרות שקיבלו פיצוי מלא על הנכסים שלהם, אולם פלסטינים לא יכולים להחזיר לרשותם את הרכוש שהיה להם בישראל בגלל חוק נכסי נפקדים. למה? כי הם ערבים, זה למה.

אותם דיירים המתגוררים בהסדר של דיירות מוגנת נמצאים במצב בעייתי: הם אינם יכולים לשפץ את ביתם ללא אישור הבעלים, שהוא האפוטרופוס הכללי, כאשר האפוטרופוס אינו ממהר לאשר זאת. כמו כן, דיירות מוגנת יכולה לעבור 3 דורות, ולאחר מכן היא פוקעת. מעבר לכך, כדי ליהנות מדיירות מוגנת במזרח ירושלים, על הדיירים להוכיח מגורים בנכס לפני 1968. כך למשל בשנת 2011 הגיש האפוטרופוס הכללי תביעה בדרישה לפנות בית בשייח׳ ג׳ראח בשם שאוכלס על ידי משפחת שמאסנה. לטענת האפוטרופוס הכללי, חוזה השכירות בינו לבין המשפחה הסתיים בסוף שנת 2008, וכן המשפחה איבדה את דיירותה המוגנת. המשפחה טענה מנגד כי חוזה השכירות היה בעברית ולא תורגם לה. כמו כן, המשפחה טענה כי היא מצויה בנכס לפני 1967, אולם בית המשפט לא קיבל את טענותיה. בסופו של דבר, בית המשפט הורה על פינוי משפחת שמאסנה, והיא פונתה ב-2017. הנכס הוחזר כביכול לחזקת בעליו החוקיים לפני 1948 יהודיה בשם דליה חוברה שירשה את הנכס מאמה. חוברה מכרה את הנכס לקרן לאדמות ישראל, עמותת מתנחלים המנוהלת על ידי חבר מועצת עיריית ירושלים, אריה קינג.

זוהיר רג׳אבי
זוהיר רג׳אבי מסביר למשתתפי הסיור על הקשיים המשפטיים מהם הם סובל. ציור העיניים מאחוריו נועדו לצופים של עמותות המתנחלים: ״שיסתכלו בעיניים״ של הקורבנות הפלסטינים (כל זוג עיניים, בערך 6 בשכונה, מסמל קורבן אחר מהאיזור).

אולם יותר מזה, חוק הסדרי מנהל מאפשר לא רק ליהודים המסוימים או יורשיהם החוקיים לקבל חזקה באדמות שהיו בבעלותם לפני 1948, אלא גם שטחים שניתנו להקדש ציבורי. כך למשל ניתן למנות את ועד העדה הספרדית בירושלים, אשר לטענתם הם הבעלים החוקיים של שטח בנחלת שמעון, איפה שקבור כביכול התנא שמעון הצדיק. מי שפחות הרוויחו מכך הן המשפחות בשייח׳ ג׳ראח שפונו מביתן.

עוד סיפור כזה למשל הוא הסיפור של ״הקדש בנבנישתי. קבלו סיפור: בפנקס הקרקעות של השלטון העות׳מאני נרשם במאה ה-19 הקדש בשם הקדש בנבנישתי, לטובת הקהילה היהודית-תימנית בשכונת סילוואן בירושלים (אז קראו לבתים האלו כפר השילוח או כפר התימנים). אותם יהודים גורשו בכלל על ידי הבריטים בשנות ה-30 של המאה ה-20 עקב אירועי המתיחות עם הערבים (במאורעות תרפ״ט, חלק מערביי הכפר בסילוואן דווקא הגנו על יהודים והחביאו אותם בביתם). בתחילת שנות האלפיים פנו ״צדיקים״ מעמותת עטרת כהנים לאפוטרופוס הכללי ואמרו לו ״אתה יודע? יש לך הקדש בסילוואן שהוא בבעלותך. אנחנו נעזור לך וננהל אותו עבורך״. אנשי עטרת כהנים קיבלו את החזקה החוקית בשטח, ומאז החלו בהליכי פינוי של משפחות פלסטיניות מביתן בשכונת בטן אל-הווא שבסילוואן, בטענה שהם אינם הבעלים של הנכסים בהם הם גרים (אין להם גם זכות ליהנות מדיירות מוגנת), וזאת למרות שהם שילמו על הנכסים לפני עשרות שנים (הם קנו את הנכסים מרמאים שטענו לבעלות בשטח. אם היה מדובר ברוכשים יהודים, בתוך הקו הירוק, אין ספק שהיו נהנים מתקנת השוק, המאפשרת במצבים כאלה רכישת בעלות מלאה). 

תבינו, סילוואן היא כביכול שכונה, אולם בפועל מדובר בכפר ענקי: מדובר בשישים אלף תושבים בערך (יותר מנהרייה, כרמיאל, גבעתיים וערים נוספות). מתוכם, שכונת בטן אל-הווא מאכלסת בערך שבעת אלפים איש (מדובר בבתים על צלע ההר שמול העיר העתיקה). המתנחלים המתגוררים במקום, מאות בודדות בלבד, מקבלים אבטחה פרטית במימון מדינה. העלויות של מימון המגורים של יהודים בהתנחלויות במזרח ירושלים מגיעות לבערך מאה מיליון שקלים בשנה. כלומר, העלות של אבטחת כל משפחה בממוצע היא בערך מיליון שקלים. ההתנחלות היהודית בסילוואן היא ממש על הראש של תושבי בטן אל-הווא, ואם בסופו של דבר יושלם הפינוי של משפחות ערביות נוספות בסילוואן, הדבר יהווה המשך למדיניות הגזל של מדינת ישראל במזרח העיר.

פוסטים נוספים

זמן ישראל חיות

זמן ישראל: ״פסגת הפחד: בית המשפט העליון לא יפסול את נתניהו״

אמרת כנף ידועה בפקולטות השונות למשפטים, אומרת כי ״Hard cases make bad law" (מקרים קשים יוצרים חוק רע). הדרש של האמרה, הוא שכאשר מתרחש במציאות

סילוואן בלילה

מכתב רשמי של חברי הפרלמנט הבריטי נגד גירוש משפחות בסילוואן

81 חברי וחברות פרלמנט בריטיים ממספר מפלגות מבית הנבחרים הבריטי, פנו במכתב רשמי לשר החוץ הבריטי, במטרה לגרום לו להתערב ולקדם מדיניות פעולה מצד מדיניות

לקריאה נוספת

6 תגובות

  1. האם יש הפגנות שאפשר להשתתף נגד הפינוי? אשמח אם מישהו יוכל לעזור לי להתקשר אם ארגונים שפועלים בתחום הזה…

  2. את ההתפשטות הדמוגרפית של מיליוני ערבים ניתן לעצור ואף להפוך אותה
    רק אם יהודים יפסיקו לתת לערבים עבודה, רפואה, חינוך, רווחה, הטבות, הגנה משפטית, ייצוג בכנסת.
    אין מקרה בהיסטוריה כאשר המנצח בכל מלחמות העביר חלקי ארצו לאויבים מובסים
    או 70 שנה האכיל אותם. . המנצח במלחמה קובע את הגבולות.

    עדיף להעסיק בישראל רק ערבים עם תעודות של רשות הערבית.
    לאחר ש-2 מיליון ערבים יהפכו לאזרחי מדינה שלהם, ללא צבא ,
    הם ישלמו מס הכנסה ומס בריאות ברמאללה ורק שם ערבים יבקשו קצבאות,
    ביטוח בריאות, תקציבים לבתי ספר וכו` .
    בעוד כמה חודשים רמת חיים שלהם תרד דרסטית ואז יתחיל טרנספר מרצון >
    לרמאללה, שכם, חברון , ג'נין, קלקיליה, טולכרם, יריחו, אבו-דיס, בית לחם, עזה וכו'.
    שימו לב > הכול לפי חוק בינלאומי, כי רק ערבים ביצעו את החלטת האו"ם משנת 1947 על החלוקה
    וגירשו את היהודים מחלק ניכר של ארץ ישראל .

    הגיע הזמן לשחרר את ה"נכבשים" ולהשוות זכויות ערבים בחיפה ויפו
    לזכויות יהודים ברמאללה ועזה .
    אזרחות פלסטינית-ירדנית ☪️, אבו-דיס ושועפאט – לערבים ,
    אזרחות ישראלית ✡️ וירושלים – ליהודים !

  3. לא הבנתי למה את עלות האבטחה אתה זוקף לחובת המתנחלים הרשעים, שים לב, הפתעה! האבטחה היא כדי שהערבים לא יפגעו בהם.
    ואחרי זה אתה מתפלא למה העירייה לא משפצת להם את הרחוב. כל פקח שנכנס מסכן את חייו.
    חוץ מזה לא הבנתי מדוע הקדש של יהודים שחוזר ליהודים אינו מובן מאליו, למה שערבים ישבו בחינם על קרקע שיהודים תרמו כדי שיהודים יגורו בהם.

    1. אם כל כך חשוב להם לגור דווקא שם, בלב ליבה של אוכלוסייה ערבית, היה ראוי שהיו מממנים זאת בעצמם, ולא היו מטילים זאת עלי ועל המשפחה שלי. דבר שני, אם בעלות שהועברה מהמאה ה-19 תופסת, אז למה ערבים שעזבו את ביתם ב-48 איבדו את הבעלות על ביתם?

בא לכם להגיב?